אתמול היה לילה קשה, הם שוב רבו וצעקו, הוא שוב השתכר, שוב פעם היה לילה לבן וחנוק מבכי.
הלכתי מוקדם בבוקר כדי לנקות קצת ולמלא אוכל ומים מחדש.
עוברת כלוב כלוב, בודקת שהכל בסדר, משאירה את הכלוב של האוגרת האהובה עלי לסוף כדי שיהיה לי קצת זמן איתה.
מסיימת לטפל באוגרים, מסיימת עם הארנבות והשרקנים ועוברת לכלוב שלה.
בעדינות אני מוציאה את הבית הקטן שבדרך כלל היא מתחבאת בו, אני פותחת אותו ומגלה שלד אכול.
צרחה מחרישת אוזניים יוצאת מפי, הבית הקטן נשמט מידי, חלקי הגופה מתפזרים על הרצפה יחד עם שבבי נסורת.
דמעות זולגות במהירות, השתנקות מבכי, קוצר נשימה.
אני מתיישבת מחוץ לפינת החי בתנוחת עובר, מכווצת כל כולי, מקווה שהאדמה תבלע אותי או שאעלם מרוב כיווץ, המורה שאחראית על פינת החי עוברת, היא מקימה אותי ומגישה לי מים, שואלת מה קרה, מנסה לגשש, אך ללא תשובה.
אני שותקת מזה זמן רב, המורה כבר נכנסה לפינת החי והבינה מה קרה, אני עדיין נשארתי יושבת מכווצת מחוץ לפינת החי, לא הסכמתי לזוז, זה ההלם שהכה בי, המורה המודאגת קראה ליועצת וככה מצאתי את עצמי יושבת בין ארבעה קירות צבועים בצבע כחול שמיים בציפוי של כל מיני ציורים, מול אישה שמעולם לא פגשתי, שדורשת ממני לשבת ולספר לה מה קורה.
ואני רק חיכיתי שמישהו ישאל מה קורה, זו הייתה תקופה כל כך מעיקה, כל הזמן הייתי בורחת מהבית, מהבוקר ועד הערב, רק לא לסבול אותו שם, רק לא לסבול אותה.
אז נפתחתי וסיפרתי לה הכל, תיארתי לה את הרקע, נפתחתי בפניה לגבי הרגשות שלי, אפילו בכיתי קצת.
היא שאלה אם עוד מישהו יודע על זה, סיפרתי על החברה הכי טובה שלי (אז), התלוננתי קצת על זה שהיא תמיד מתחמקת משיחות איתי על זה, שהחברה הכי טובה לא באמת שם כדי להקשיב.
היועצת הפתיעה אותי בתשובה שלא ציפיתי לשמוע.
עד היום אני זוכרת מילה במילה.
"הממ.. הדר, אני אגיד לך את זה ככה, את קצת מיוחדת יותר משאר החברות שלך, לא פחות או יותר מהן, אלא שמה שאת עוברת בבית, אלו לא דברים לגיטימיים, אלו לא דברים שילדה בגילך עוברת ושימי לב שאת גם מאוד בוגרת לעומת השכבה שלך, אל תתפלאי אם הן לא יבינו, הן פשוט לא... בגיל המתאים, נאמר את זה ככה".
אז הפסקתי לשתף את החברות שלי, הייתי מגיעה מידי פעם לשיחות אצל היועצת אבל מחוץ לחדר הכל היה מתנהל כרגיל.
אני קצת כועסת על מה שהיא אמרה, לא בטוחה עד כמה זה נכון, לא אז ולא עכשיו.
אבל מכעיס אותי שמאז ומתמיד הדבר הראשון שאמרו עלי הוא "מאוד בוגרת לגילך".
כי אני מרגישה תחושת פספוס, אולי היה טוב יותר אם היו נותנים לי קצת ילדות.
כזאת שמעבר לריבים של אבא ואמא ובחירות טיפשיות שלה.
אולי היום היה לי קל יותר.
מצד שני יש מחשבה שמהדהדת בי,
בימים אלו, כשמידי פעם מין דיכאון תוקף אותי,
עם מי אדבר? האם יש מישהו שאני באמת מרגישה שאני יכולה לגשת אליו ולדבר איתו חופשי?
התשובה היא לא.
אני לא מרגישה שיש כזה, לפחות לא עכשיו.
לעזאזל, היו לי את החברים שלי בבית הקודם, ביניהם היו את אלו שהייתי מגיעה אליהם תמיד ונשפכת, הייתה לי את החברה הכי טובה, אפילו שתיים, החבר הכי טוב, הידידים מסביב, מה שקרה עכשיו זה שאחת מהן ניתקה קשר וזה קצת מכאיב, השניה רחוקה פיזית עד כדי כאב, כי אני באמת מתגעגעת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
