אני יושבת פה עם דמעות בעיניים ומחברת רעועה בידיים.
המחברת לא שייכת לי,אני יודעת שאסור לי לקרוא אותה אבל משהו בצירוף "לא לפתוח" גרם לי לשבת ולקרוא אתה.
בתאריך ה7 ביולי,1987 סבא שלי - אבא של אמא, נפטר. ואמא שלי נכנסה לדיכאון.
היא הייתה אז בת 16 וקצת, עולה לכיתה י"א ובמהלך כל השנה הזו היא הייתה בדיכאון, היא לא למדה - רק כתבה שירים ומכתבים לסבא.
הסיבה לדיכאון הייתה כי סבא מת לה בידיים. הוא היה חולה כליות והיה עושה דיאליזה מידי שבוע, היא הייתה מלווה אותו לבית החולים (אחלה בילוי לחופש הגדול בשביל נערה בת 16), יושבת איתו ומחזיקה לו את היד במשך כל הזמן.
עד שביום אחד, הוא לא הרגיש טוב. יותר גרוע מהרגיל.
הוא גלגל עיניים ואז הן נעצמו לנצח. היא צעקה אל הרופאים ואלו נכנסו וסילקו אותה מהחדר. דקות אחדות שהיא ישבה על הספסל מחוץ לחדרו עד שהודיע לה שהוא כבר לא בין החיים.
את סבא לא הכרתי,עוד לא נולדתי אז,את סבא הכרתי מסיפורים,עכשיו אני מכירה את סבא - ממכתבים.
יותר ממאה שירים ומכתבים היו במחברת,שנמצאת בתוך קלסר ישן שיש עליו כתמים חומים ואולי כמה ניילוניות ישנות.
בתוך הקלסר הזה יש קטעים שאמא כתבה מידי יום לאורך שנה שלמה - מהיום שהוא נפטר, החגים הראשונים בלעדיו ועד יום השנה למותו.
המכתבים והשירים נכתבו בכתב קטן מאוד וצפוף עם אותיות מחוברות והרבה כאב בין השורות.
אני חושבת שמישהו צריך לקרוא את זה,אמנם,זה לא ממש מיוחד ומיליארדי שירים נכתבו על אבא שמת,אבל אני מרגישה שהקטעים האלה באמת מיוחדים.אולי זה כי סגנון הכתיבה ששובה אותי, אולי זה הכתב החרוט בעט, אולי אלו השירים שכתובים באופן מלא ברגש, כמו הר געש שעומד להתפרץ בבכי.
הנה מספר קטעים:
7.7.87
ציור שהיה במחברת,סרקתי והעלתי:
26.8.87 קצת יותר מחודש אחרי שהוא מת,קטע קצר מתוך מכתב נוסף שהיא כתבה לו:
"........אבא,אתה יודע כרגע אני שומעת שיר של שלמה ארצי ובאחת השורות הוא אומר 'פעם היו לי אנשים עכשיו יש לי רק שמות'.איך אני אוכל לומר דבר כזה עליך? כיצד? פעם היה לי אבא ועכשיו יש לי רק שם. **** ****."
31.8.87
"אבא,היום זה היום האחרון ל'חופש הגדול' ובכוונה כתבתי זאת במרכאות מכיוון, שזה לא היה חופש ולגבי אין חזרה ללימודים אין קבר. מותך השפיע על כולם וזה ברור שזה כך ייקרה אין שום הפתעה. ממה שכן הופתעתי שאתה מתת ואני בסך הכל בת 16 שנים ואלי (אחיה הקטן) בסך הכל בן 12.אבא,אני זוכרת את יום השבת שישבנו כולם ותכננו את הבר מצווה של אלי והנה אתה לא זכית לה,לכן היא לא תתקיים.אבא,אני רוצה לספר לך שאני לא רוצה שמחר יגיע.לא בגלל שאני שונאת לימודים אלא,אני פוחדת והפחד הורס אותי.אני לא יודעת מה זה ייתן לי,ואני לא מבינה בשביל מה לקום מחר בבוקר? אבא,החיים מאוד קשים אחרי מותך.קשה לי לסבול את העדרותך וקשה לי להבין שהיא לעד.לא,זה לא ייתכן שלא יהיה לי אבא.בוודאי שאתה תשוב.אבא קשה לי מאוד.אני הולכת מחר לבית הספר ואני פוחדת כי אני בודדה.אינני יודעת עם מי אני בכיתה,אינני יודעת כבר.ואין לי כוח לחשוב על כך.בא לי לצרוח,לבכות אבא התגעגעתי אליך מאוד.נמאס לי מהכל.אני מרגישה שאין בי מספיק את הכוח להתמודד עם תחילת הלימודים,עם הרבה מבחנים,עם לחץ מכל הכיוונים.אבא,אני זועקת אליך,אבא בבקשה תחזור הביתה כולנו זקוקים לך כמו אוויר לנשימה.כי בלעדיך אין אור,אין חיים,אין חיוך.אם היית חי הייתה יכול לראות את שניר (הנכד השני שנולד) הולך לבית הספר בפעם הראשונה.אך,אלוהים אותך לקח ואתה אינך ראית אותו.אבא,אני לא רוצה שמחר יגיע,לא רוצה להיזכר ברגע הזה שאני צריכה ללכת את הדרך הארורה הזאת לבית הספר.כי קשה לי מאוד,קשה לי להתמודד עם הרגע הזה שהלכת לי,שעצמת עיניים.אבא קשה לי.אבא האם אתה שומע אותי? אבא,לאן?"
15.12.87
"לאבא שלי,הרבה ימים עברו מאז שלא כתבתי אליך.והנה בעוד שבועיים ימלאו לך חצי שנה שאתה אותנו לא רואה ושאנו אותך לא ראינו.אבא,התגעגעתי אליך מאוד ונורא כואב לי שאני,אני לא יכולה לראות אותך.חלמתי עליך רבות ואני מתגעגעת אליך.חנוכה היום,הנר הראשון היום וחנוכה ראשון בלעדיך.בלי אבא שלי.אהבתי אותך מאוד אבא.אני מביטה בתאריך ואני רואה שמאוגוסט לא כתבתי אליך,זה הרבה זמן,היום התאריך 15.12.87 - יום הנישואין שלך ושל אמא מתקרב אך כלום כבר לא שווה כשאתה לא כאן.
אבא,קשה לי בלעדיך הגעגועים מתחזקים ככל שהימים עוברים כן,עוברים.היום יום שלישי ובעוד שבועיים יש לך יומולדת.ליום הולדתך יש אזכרה של חצי שנה.הייתי מעדיפה שתיחייה ושתקבל מאיתנו מתנה הרבה יותר יפה מזאת.חלמתי השבוע עליך והחלום היה ארוך.
אתה בטח זוכר שלי הופעת בחלום.אתה בוודאי ובוודאי מקשיב ויודע שאני כותבת לך.אמנם תקופה ארוכה לא כתבתי אך,אתה יודע עלינו הכל וכשציפי (אחותה הגדולה והבכורה) תלד את תינוקה אתה תדע מלמעלה,תתפלל למענינו.אבא אני רוצה לראות אותך.אני נזכרת בקטעים איתך ובא לי שהגלגל יחזור אחורה. כדי שאני אוכל לראות אותך.השיר שאני שומעת כעת הוא של מתי כספי ושמו:לא חלמתי שתלכי ממני.וזה מה שאני חושבת לגביך."
10.2.88
"תמה הדרך!
ופה נפסקה הדרך
כל המכוניות שינו את מסלולן
ופה תמה דרכם
הם שינו את דרכם
הם שהצליחו במסלולם
והיו שנפלו לתהום שאין ממנו מוצא
והיו שהיו ואינה עוד.
פה נפסקה הדרך
ואין המצוות עוד.
פסקה הדרך תמו המכוניות
רק זכר מהן נשאר
גל שם גל פה.
כי פה נפסקה דרקם.
למפתיעים כולם.
שינו את מסלולם.
ונותרו חללים כמו בכל משימה
ופה נפסקה הדרך.
ופה נסתם ונסגר.
נסתרו רק זכרונות
רק כאבים חדים."
"בגלל כל זה,בגלל שלא ניסיתי,בגלל הכל אבל אני בוכה כי אבא שלי בשמיים כמו שנופר אומרת (הנכדה השלישית).אפילו הזמר בוכה איתי,לפחות הוא לא משאיר אותי לבדי.כן אבא,מה עוד אוכל לבקש ממך מה עוד אוכל לספר לך בזמן שדמעותי זולגות מעיניי??? רציתי לומר שכל חיי אבכה על זה שאיבדתי אותך,אבכה לעולמי עד.אם יכולתי הייתי צורחת אבל,אני לא צורחת אני שותקת.אני מעדיפה להתייחס אליך כאל אבא שחי ולא כאל אבא שמת."
17.2.87
26.2.88
"לאבא שאני כה מתגעגעת!
אבא העיניים כואבות לי עם מאור ואפילו חשוכים עיני מלבכות.
רציתי לספר לך אבא,שהיום שלחו לי צו ראשון.מאירה (אחותה הגדולה) סיפרה לי שבשעה שהיא קיבלה את הצו הראשון אתה נתת לה אותו.אבל לצו שלי לא זכית אבל,אני מאמינה שאתה קורא את כל המכתבים שאני כותבת לך ואתה יודע ורואה דברים שאנו כבני אדם פשוטים לא יודעים.אז אבא עוד מעט אתגייס לצבא.עצוב שלא זכית לכך חבל,אתה יודע."
"אבא,אבא אפשר זאת לומר רק בשירים."
-
כאן נקטע לו הפוסט, בדיוק כפי שנקטעו חייו של סבא. שהותיר מאחוריו אישה ושמונה ילדים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
