אני אגיד את האמת, כי בבלוג אני לא יכולה לשקר. כי עד עכשיו לא שיקרתי ומסורת לא שוברים.
אני עוברת בשבוע הבא לעיר הקודמת. שזה טוב, באמת.
אבל עכשיו, נדמה שאחרי כל המאמצים לעבור, יש מין חוק בלתי כתוב שאומר שאסור לי להיות עצובה.
שאני חייבת להיות עם חיוך מרוח וקבוע וקשתות בענן ושמש שזורחת לי מהישבן.
והכל ורוד וסוסי פוני ונצנצים! הרבה הרבה נצנצים! וקונפטי!
אבל זה לא המצב.
עכשיו אני דואגת, המרכז יקר יותר מהצפון ואפילו פה אנחנו בקושי סוגרים את החודש.
אמא שלי היא מפרנסת יחידה ועדיין לא מצאה עבודה, גם כשהיא תמצא, זה אומר שאני נשארת בבית לשמור על הילדים.
אני מתחילה תיכון ואין לי מושג באיזה מגמות, אני גם לא יודעת איזה תיכון יקבל אותי עם הציונים המזהירים שלי.
לאמא אין חשבון בנק. היא בחובות עצומים. וזה כרגע בטיפול אבל אני לא יודעת איך דברים יקרו.
לא עברתי את אחד הקורסים של המשצים ואני לא בטוחה שמחוז מרכז יקבל אותי מחדש, למרות שאני מרגישה שיש לי המון מה לתרום.
זה לא משנה מה אני עושה אבל אני לא מרגישה מספיק חכמה. כמה שאני לא מנסה להרחיב אופקים, להעשיר את הידע, להעמיק בחשיבה, זה לא מספיק.
בשנה הבאה אני מתחילה שנת הדרכה. שוב להוכיח את עצמי. שוב להראות שאני לא שווה פחות מהילדים שכבר כמה שנים בתנועה.
ואולי דברים השתנו, הרי, ידוע שאנשים משתנים.
ואולי אני השתניתי.
אבל אסור לי עכשיו להיות עצובה או להתלונן. הרי, מה שרציתי קרה.
ואולי, אבל רק קצת, אני מפחדת להיות שמחה? מאושרת?
ויכול להיות שזה זה שאני מרגישה שאני מאבדת את השפיות שלי.
שטויות, אני עוברת דירה. עכשיו הכל מלא בנצנצים.