חנכתי אותי על ידי חוסר שינה בלילה הקודם לאחר הופעה מדהימה של מרסדס בנד ולילה לבן.
ואז בהופעת צהרים של מופע הארנבות של ד"ר קספר עם החברה הכי טובה שלי.
זה באמת מרגיש לי טוב לומר את זה בלב שלם, עם הידיעה הזאת שהבן אדם היחיד שאני מרגישה שאני יכולה לספר לו ולדבר איתו על הכל נמצא במרחק מטרים ספורים ממני, אפילו לא קילומטרים, בניגוד למצב הקודם בו זה היה כמה עשרות ק"מ.
בשתי ההופעות מאוד נהנתי, האנרגיות, המוזיקה הטובה ואפילו האנשים החדשים שהכרתי.
אחרי הופעת הצהרים, הגעתי הביתה, שפוכה מעייפות ונחרדתי לגלות שאמא שלי גזרה לי את אחת החולצות שאני הכי אוהבת. (וואו, זה כל כך נשמע 'אוי אוי אוי') אבל לחולצה הזאת יש ערך סנטימנטלי.מה גם שהיא הייתה כל כך נוחה.
כעסתי ממש, מצב הרוח גם ככה היה עכור, שיערתי שכנראה מעייפות.
אבל אז הגיע לו מין פרץ של דמעות. בכיתי כמו שלא בכיתי כבר שנה.
בכי חזק, ממש כמו גשם, הרגשתי כאב עצום כמו חור ענק שנפער בי.
והעיניים אדומות והלחיים רטובות ואני כל כך מתביישת כי בחדר ליד, נמצאים אמא שלי והאחים.
אז התפשטתי במהירות ונכנסתי לחדר האמבטיה, כשהפנים כבר רטובות וזרם של מים קרים שוטף אותי.
במחשבה די מטופשת קיוויתי שזה פשוט יחלוף מעצמו.
הדמעות יתמזגו עם זרם המים, העיניים יאדימו משמפו שנכנס בטעות.
השפתיים המשוכות מטה יהיו בגלל טעם מר של מי פה.
ואז אני אתעטף במגבת ואצא להתלבש.
והכל יהיה טוב יותר, פחות עצוב.
די ברור שזה לא קרה, אולי היה לי פחות חם אבל הכאב היה עדיין שם.
אז התחלתי לנקות ולסדר באופן אובססיבי. לעשות כמה שיותר פעילויות שימנעו ממני מלחשוב.
אף על פי שרציתי. רציתי לחשוב ולדעת מה הסיבה לכל המצב.
מה הסיבה שאני בוכה ונאנקת כל כך אף על פי שעכשיו צריך להיות טוב יותר?
אבל טוב עשיתי שהתחמקתי, כי המחשבות היו מעצימות את הכאב.
אני עדיין לא יודעת מה הסיבה לבכי ההוא, איך זה שביום שאני צריכה להיות כל כך מאושרת בו אני בוכה עד שהעיניים שורפות.
אבל אני יודעת שציפיתי יותר מידי. התלהבתי יותר מידי וציפי לנצנצים וחדי קרן ורודים וקשתות בענן עד שממבט לאחור אני כבר מגעילה את עצמי.
אנחנו תולים תקוות באנשים כאילו היו כרטיסי הגרלה שמבטיחים לנו זכיה באיזשהו אושר ועושר נצחי וכשזה לא קורה אנחנו מתאכזבים וכועסים.
פלא שאנחנו מתאכזבים? אנחנו מרשים לעצמנו לרחף במחשבות אל על, לדמיין איזושהי תמונה רחוקה מהמציאות. ומה לעשות שזה לא ככה?
אז זו אשמתי שריחפתי על איזשהו ענן.
ענן דימיוני, אני לא באמת יכולה לרחף.
זה כמו הבן אדם שעמד על הגג ופרש ידיים ונפנף בהן ואז קפץ.
הוא לא עף, הוא ניסה ורצה בזה בכל מאודו אבל נכשל. הוא נפל ומת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
