בלילה, ביום, בחושך, באור, ביחד, לחוד, כשטוב לי, כשרע לי, כשכל החבר'ה משחקים כדורגל של שישי בצהרים וכשאנחנו עוברים ליד הבית שלך בדרך ליציאה של שישי בערב, אבל יותר מכל, אני מתגעגע כשאת איתי.
אני מרגיש שאת כל כך רחוקה ממני, כאילו שעברת לכוכב אחר, כאילו שמאז שויתרת עלי וכן, את ויתרת. כי אני יודע שלא הייתי בסדר, אני יודע שאני לא טלית שכולה תכלת, אבל לאורך כל הדרך, אף פעם לא ויתרתי עלייך, תמיד נשארתי להילחם. אני כבר לא יודע במי נלחמתי! אבל ידעתי ששווה להציל את כל מה שנהרס, ידעתי שעוד נוכל לבנות ביחד עתיד.
את עומדת מטר ממני וזה אני שכבר לא עומד בפיתוי, לעמוד מולך וממש לנער אותך, לומר לך תסתכלי עלי, אני עוד פה, אני אותו הבן אדם! ובתוך תוכי להרגיש כמה שזה לא נכון לגבייך, שזה אמנם הגוף שלך ואת נראת כמעט אותו הדבר כמו קודם אולי עם קצת יותר שכבות שפכטל על הפנים שלך ובגדים שעשויים מפחות בד, אבל את פתאום מנסה בכל מחיר להוריד מהחכמה שלך שאני כל כך מעריץ, לשתוק יותר מידי, לשתוק כשלא צריך!
אני כעומד בצד, כעובר אורח, לא יכול לעשות כלום וזה מטריף אותי.
כי לא דיברנו כבר יותר משנה, שנה מאז הפרידה, את קולטת?
ואת המשכת בחיים שלך, עברת כמה וכמה בחורים ואני יושב כאן כמו איזה אפס נואש וכותב לך.
עוד מכתב שאת ככל הנראה לא תקראי, לא תדעי עליו לעולם.
אז אני מבטיח שהפעם זה המכתב האחרון, רק עוד אחד ודי. ואז אני ממשיך הלאה, כי זה מה שאת עשית וזה כנראה מה שיהיה טוב לכולם.
ואני אתנחם לי בזרועותיה של מישהי שפגשתי לא מזמן, והיא טובה אבל לא מספיק, לא כמוך. אחרי פרק זמן קצוב אני אבין שזה לא הוגן כלפי הבחורה ואחתוך את הסיפור.
ושוב אני אחזור לכתוב, עלייך.
ואז אני אצא בשישי בערב ואראה אותך נמרחת על בחור מזדמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
