בכל שנה, בתאריך קבוע, מול עוגת שוקולד עם סוכריות צבעוניות ועליה מפוזרים נרות יום הולדת קטנים, פעם בצורות, פעם במספרים, בכל שנה שעברה נוספו עוד נרות על העוגה, אבל המשאלה בעת כיבוי הנרות, היא אותה המשאלה.
"הלוואי שאבא יחזור מחו"ל" הייתי לוחשת, עוצמת עיניים חזק חזק ומקווה שהשנה, המשאלה תתגשם.
כחודשיים אחר כך, ביום ירושלים, הייתי עולה לכותל.
לאחר שמאסתי במשאלות יום הולדת שלא מתגשמות פניתי לאלוהים, קיוויתי שאולי בידיו הכוח.
אז בפתק קטן קטן, בכתב עגלגל וגדול, כתבתי בסך הכל משאלה אחת, למרות שאמרו לי שאפשר יותר, הסתפקתי באחת, זאת שרציתי יותר מכל.
ובכל שנה, כשהגעתי לכותל, עם פתק ובו משאלה אחת, אותה המשאלה בכל פעם, דאגתי להסתירו במקום הקבוע, קרוב למחיצת הגברים, בצד שמאל למטה למטה, מתחת לשיח קטנטן.
במבט לאחור, לא ברור לי איך ציפיתי מעוגת שוקולד, נרות כבויים או קיר לגרום לאבא להבין שהגיע הזמן שיחזור לארץ. לגרום לו להבין שהגיע הזמן שיתפקד כאבא ולא כעוד חבר בפייסבוק.
הרי, אם ילדה קטנה בוכה או הלוויתו של אביו, לא גרמה לו לעשות את זה,
כנראה שאף אחד לא יצליח.
(מהרגעים האלה, שמתעורר בי חזון ועולה לי דרך יצירתית לגרום לו לחזור ואז אני ממש מדמיינת כמה כיף היה יכול להיות אם היה בארץ, את הטיולים שהיינו עושים יחד, את העבודות או אפילו סתם את שיעורי הגלישה שהבטיח שיעביר לי ביום מן הימים, ואני ממש מדמיינת חזק וחווה את זה, חולמת על זה בלילה חלומות כל כך מציאותיים, ואז מתעוררת ונזכרת עם מי יש לי עסק. אבל היי, אני בת 15! זה אומר שנשארו עוד שנה וחצי לקבלת הגרין קארד שלו ושלוש שנים עד שהוא כבר לא יצטרך לשלם מזונות לאמא ואז אולי, אבל רק אולי, הוא יחזור. ואני כל כך מקווה שזה יהיה מאוחר מידי, שיאכל את עצמו, שיגיע ואני כבר אהיה במקום אחר, שילמד על בשרו שהזמן שעובר לא חוזר, שידע שהייתה לו הזדמנות להיות אבא, אבל הוא ברח ממנה)
ועכשיו שיבוא הבן אדם שיספר לי שזה בסך הכל ההפסד שלו.
כי זו אני שהפסדתי אבא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
