להתחיל לנסות להעביר אותי סדרות חינוך למיניהן שאומרות שעד שהצלחתי להתקבל לבית ספר שרציתי כנגד כל הסיכויים אני חייבת להגיע לבית ספר ובזמן, להשקיע את בלימודים וגם ללמוד לסתום את הפה ולבלוע את דעתי לפעמים.
די, באמת? לא ידעתי! אין מצב! לא יכול להיות!
כי הרי, אף פעם לא הייתי בבית ספר.
שכחתם לפני שהתחילה הירידה הזאת הייתי מצטיינת. כזאת עם ציונים גבוהים ואפס היעדרות.
ומה שעוד יותר מרגיז אותי שאתם שוכחים, זה שאני גם בן אדם.
מעבר לזה שאני בייביסיטר, מעבר לזה שאני מכונת ציונים.
כי כשאתם צועקים עלי לעזוב את הצופים ואת המשצים ואת כל הפעילויות שאני לוקחת בהן חלק לטובת זה שאני צריכה להוציא את האחים הקטנים שלי מהגן ולעזור לאמא שלי.
כי אני הרי לא עוזרת.
כי כל החופש הגדול בכלל לא שמרתי עליהם ולא יצאתי מהבית, נכון?
נמאס לי מזה שאתם אף פעם לא מרוצים.
נמאס לי מזה שאני זו שצריכה לאכול חרא בגלל הטעויות של אמא שלי.
משפחה זה דבר שמוערך יתר על המידה.
כי אם זה היה תלוי בי, לא הייתי מכירה אף אחד ואחת מהם.
אה כן, ואני חייבת לחזור להיות נורמלית ולהפסיק עם כל החרא הזה של התאבדות ולהפסיק לחתוך את עצמי, אלוהים לא מרשה. וגם כשבתיכון יגלו על העבר הפסיכולוגי שלי מיד יעיפו אותי! הם לא מתעסקים עם בעיות נפש.
^מילים שלהם. אמא שלי מטומטמת שלא מסוגלת לשמור על הפה שלה.
ומה שהם לא מבינים שדיבור כזה רק מגביר את החשק הזה, את היצר הזה ואת המחשבה שעדיף ככה, שזה מקל.
אז אני אגואיסטית ולהלהלה.
הם שוכחים שגם לטעון שבן אדם הוא ביקורתי זו ביקורת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
