אנחנו יושבים על חומה.
לילה סוער עבר על כוחותינו, העיניים של שנינו כבויות, השתיקה רועמת אבל כבר לא אכפת, כבר לא נשאר עוד מה לומר, עכשיו נותרו הדמעות.
הוא אוחז ביד שלי, מחזיק חזק ולא עוזב, גם כשאני מרפה הוא מהדק, אבל כבר אין לי כוח לשטויות.
הוא מתחיל מחדש לשאול את השאלות הקשות - מה קרה? איך? למה?
ואני חוזרת על אותן התשובות שוב שוב, אבל אף פעם לא היה קל להתחמק ממנו, הוא מסוג האנשים שלא משנה עד כמה השקר שלך יהיה טוב, הוא ידע למצוא את האמת, אי אפשר למרוח אותו ולפעמים זה חבל, הוא מסוג האנשים שהיית רוצה להגן עליהם מפני העולם ולא לחשוף אותו אל כל הרע שבו.
אבל כל שאלה עולה לטונים גבוהים יותר, כל שאלה נשאלת ברגש, עד שהוא שואל בקול חנוק מבכי "אבל למה? תסבירי לי, בבקשה" והוא מסתכל עלי בעיניים הגדולות האלה שלאט לאט מתרטבות ודמעות פורצות מהן בסערה ונחות על הלחיים שלו.
אף פעם לא ראיתי אותו בוכה.
אף פעם לא הרגשתי מספיק קרובה, לא הרגשתי מישהי ששווה לו לבכות לידה ועוד עכשיו, כשאני מישהי שהוא בוכה בגללה, זה קורע אותי מבפנים.
אני מתחננת שהוא יפסיק, הוא יודע עד כמה זה לא פשוט, גם העיניים שלי מתרטבות, אני יודעת מה בא עכשיו ומנסה לעצור, גם לידו אני לא יכולה להפגין חולשה, לא לידו ולא ליד אף אחד.
אז אנחנו יושבים ככה, בשעות של לפנות בוקר, על איזו חומה בדרום העיר, כשיורד גשם למרות שהעונה היא קיץ, מין גשם פנימי שוצף וזועף.
והוא לאט לאט עובר מצעקות של השאלות לאמרות שקטות, ואז למלמולים, הוא מבין שזה כבר לא יעזור, אבל לא מתייאש ומנסה טקטיקה חדשה, הפעם הוא שואל למה אני לא מוכנה לספר, הרגשתי טון נעלב בדיבור שלו, רק זה מה שחסר שלי, שהוא יעלב וגם אותו אני אאבד.
אבל אי אפשר להסתיר ממנו את האמת, הערצתי את היכולת שלו לספוג אותה גם כשהיא קשה בשבילו, שנאתי ואהבתי אותו בו זמנית ברגעים בהם הוא דרש אותה ממני.
פלטתי "אתה לא תבין".
הוא הביט בי באות ניצחון, הנה תשובה אחת מתוך עשרות שאלות אבל זה השיא של הערב, אולי סוף סוף הוא קיבל את המפתח לשאר התשובות?
"אבל את אומרת שאני תמיד מבין! למה עכשיו לא?" שוב פעם הנימה הנעלבת, התחלתי לשנוא את עצמי על זה שאני פוגעת בו כל כך.
אני שותקת, איך תסבירי לבן אדם שהפך במהירות שיא מזר לבן אדם יקר שאת לא מה שהוא חושב שאת, שאת גרועה אף יותר, שיש לך שלדים בארון, שכל עוד אף אחד לא יודע עליהם זה בסדר, אבל ברגע שגם הוא ידע, אולי דברים ישתנו?
הוא שתק. אבל הרגשתי אותו צורח מבפנים.
נקרעתי בין השתיקה הזו לבין הנאמנות לעצמי, כמעט ופתחתי את הפה אבל הפחד עצר אותי.
הפעם ישבנו על החומה, כשהפנים שלנו יבשות והעיניים נפוחות.
הוא עדיין אוחז בידי למרות הכל, גם כשאני מנסה להשתחרר הוא מחזק.
ואז הוא מביט בי ושואל "אני יכול לגלות לך סוד?"
הנהנתי בראשי אך לרגע התחרטתי, פחדתי מהרגע הבא.
הוא הרים את השרוול הימני שלו וחשף פרק כף יד מצולק.
"אני בדיוק כמוך, עכשיו אני עדיין לא אבין?"
שוב שתקנו, הפעם זה היה השקט שאחרי הסערה.
ידעתי שאני זו שאשבור את השתיקה הזאת, ידעתי שהוא מצפה שאתחיל לדבר.
אבל במקום, אחזתי את ידו בחזרה וכבר לא כאב, עכשיו זה היה נכון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
