דווקא כשחשבתי שאני מרימה את הראש מעל המים
במשחק גביע ביום שלישי
אלה היו 30 אלף אוהדים שהניפו שלט ענק
ובו באותיות דגושות, שחור על גבי לבן היה כתוב
"יש לך פוסט טראומה"
בדיוק כשהפסקתי לפחד ממקומות הומי אדם
כשהתחלתי להשלים שוב עם מגע על העור שלי
חזרתי להרגיש בנוח עם קרבה רגשית
הלכתי שוב לאוניברסיטה וישבתי בהרצאה
הבנתי שאולי אפשר לחיות עם החרדות האלה
שבאות בגלים
בשריקת הפתיחה של המשחק נזרקו אבוקות למגרש
כדורי אש שנפלו מהשמיים לאמצע הדשא
ואז גם זרקו אבוקות ממש על השער
נחילים של שוטרים התחילו לזרום אל היציע
שריקות בוז ושירת "לא רוצים משטרה ביציע" נשמעו ברקע
אלות, מקלות, אגרופים, התנופפו באוויר
ואני התכווצתי
לא יכלתי להתרכז בשום דבר אחר
פרט לנחילי שוטרים שנכנסים ליציע והולכים מכות
פרט לכדורי אש שנופלים מהשמיים אל היציע ואל המגרש
בראש שלי הייתה צעקה ואני לא רוצה להיות פה
ביקשתי ללכת הביתה משם
אבל הבנתי שזה גם לא הוגן כלפיו, כמה הוא חיכה שנלך למשחק ביחד
חיפשתי דרכי מילוט סביבי ובינתיים דרכי הנשימה שלי נסגרו
הדמעות התחילו לעלות והמוח מנסה לתת פקודה לשרירים לנוע
אבל הם לא
מי הוא בכלל שיגיד להם מה לעשות
בין מה שקרה במשחק לבין הטראומה שלי
נפערת תהום גדולה, המכנה המשותף היחידי הוא אלימות
מאז יום שלישי, השינה שלי הלכה לאיבוד
אני מתעוררת אולי עשרות פעמים בלילה
מזיעה כאילו התקלחתי, חורקת שיניים, לא מבינה איפה אני
לא יודעת מה אני חולמת אבל אני מתעוררת ומרגישה כאילו דרסה אותי משאית
מנסה לחזור לישון שוב ושוב ושוב אבל מתעוררת
שוב אסור לגעת בי
שוב אסור להתקרב אליי רגשית
ובטח לא לקחת אותי למקומות הומי אדם
איזו מפלה
ממש כשחשבתי שאני יכולה לחיות חיים נורמליים לצד הפוסט טראומה
מגיעה שריקת פתיחה של משחק ומשביתה אותי ל3 ימים
תראי איזה יופי
את סמרטוט
הפסיכולוגית אומרת שזו צריכה להיות מלחמה של חיים ומוות
בחירה בחיים לאורך כל הזמן
ולא לוותר
אבל אחרי כל כך הרבה שנות מלחמה אולי חלק מההחלמה זה הזמן הזה
לראות שיש בי פצע מדמם ולתת לו
פשוט לתת לו
להוציא את המוגלה החוצה ואת כל האיכס
אולי ככה נרפאים בסוף
אני עייפתי ממלחמות
אבל גם עייפתי מלשקוע
כואב לי פיזית בלב, כל הזמן
ועדיין אני כבר לא מוכנה לקחת את כדורי הקהות חושים
מעדיפה להרגיש שכואב מאשר לא להרגיש בכלל אפילו כששמח
איך חיים איתך פוסט טראומה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
