אני מסתובבת עם פצע מדמם שאף אחד לא רואה
מצופה ממני להתנהל כמו אדם רגיל ומתפקד אבל אי אפשר
אני פשוט לא מסוגלת
בשבועיים האחרונים אלו סיוטים בלילה מזעזעים
אני לא רוצה להיות בהם אז אני דוחה את שעת השינה כמה שאפשר
ואז השעון מעורר מצלצל אבל אני כלואה בתוך סיוט ולא מצליחה לקום
ואז נשאל
אבל מה היה הטריגר
הביקור של אבא שלי בארץ בהחלט תרם לזה
אבל כל כך השתדלתי להתחמק ממנו שאיך זה יכול להיות שהפוסט טראומה נדלקה בעוצמות כאלה?
אני ממצמצת ורואה את הדמות של האלכוהוליסט מולי
אני כלואה בלופים אינסופיים של שיחות בינו לבין אמא שלי
אני דרוכה, השרירים שלי תפוסים, ואני שניה מלהתפרץ על הסביבה שלי
אז אני לא יוצאת מהבית
אולי מה שהציף את זה היה אישפוז במחלקת נשים?
שהוא לא היה טראומטי לכשעצמו
אבל הוא הדליק כמה טריגרים
נניח להתעורר ב6 בבוקר כשאחות מודדת לי מדדים, או לוקחת בדיקות דם אבל אני בכלל ישנה
ואז להתעורר ב11 בבוקר מעורפלת ולנסות להבין מה קרה בלילה, להיזכר בהבזקים מה קרה באופן חלקי
לא להבין למה נראה שפתחו לי ורידים בשתי הידיים, לא להבין איפה הייתי כשכל זה קרה
לגשת לאחות ולשאול אותה אם היא יכולה לספר לי מה קרה בבוקר כי הכל מעורפל
היא צועקת עליי שאם התעוררתי רק עכשיו סימן שהכל מצויין ואני מרגישה טוב
אני מתנצלת בפניה
לא יודעת על מה
אבל בבקשה תוכלי רק לבדוק מה הרופאה אמרה? מישהי דיברה איתי ואני לא זוכרת על מה
בימים האחרים התנתקתי לגמרי ב6 בבוקר, הגוף שלי היה על המיטה ואני ישנתי
כשהתעוררתי ב11 כבר לא שאלתי מה קרה בבוקר, או ניסיתי להיזכר
לעבור בדיקות גניקולוגיות כל הזמן
היה רופא אחד שהיה מקסים ומכבד וביקש רשות והסביר כל פעולה
היה רופא בכיר שהיה לו גוף גדול והייתי איתו לבד בחדר
ולמרות שהוא ניסה להיות קליל ומצחיק אני פחדתי מהכתפיים הרחבות והבטן הנשפכת שלו
אז שכבתי שם על המיטה והתנתקתי
והוא לא טרח להסביר או לומר מה הוא עושה
רק אמר שהכל תקין ואני משתחררת הביתה עכשיו
והגוף הגדול הזה שלו הזכיר לי את הצללית של הגוף הגדול של האלכוהוליסט עומד מעליי
ואותי הקטנה שעומדת בפינה עם הגב לקיר מבינה שזה הרגע
סוטרת לו סטירה מצלצלת, דוחפת את אחיו השיכור שעומד איתו
ובורחת לא יודעת לאן
אני לא זוכרת מה קרה אחר כך
אני זוכרת אותי מנסה לחייג לאמא שלי והיא לא עונה, ואני לבד בבית עם שני שיכורים בתחתונים
אני זוכרת אותי מסתובבת ברחוב עד שהיא תחזור מהעבודה
אני זוכרת אותה צועקת עליי שהכל באשמתי
אני זוכרת את הריבים שלהם בלילות אחר כך
על זה שהיא צריכה לשלוח אותי לפנימיה
שאני הסיבה שלא טוב להם ביחד, אני ממררת להם את החיים
ולאורך כל החיים
היא הייתה האישה המוכה שנשואה לאלכוהוליסט
אני הייתי הנערה המורדת שחוטפת, אבל זה בסדר כי היא בוגרת והיא חזקה
ועכשיו כשאני מבינה שהחודשים הקרובים עוד הולכים להיות מלווים בביקור בבתי חולים
אני מתלבטת אם לפנות למרפאת נשים בטראומה שיש בבית חולים ולבקש את עזרתן כשאני מגיעה לטיפול
אבל אני לא מספיק בטראומה כדי לפנות
לא עברתי לידה טראומתית
לא עברתי פגיעה מינית
מה כן עברתי? לא יודעת
אני עוד עוברת
עבר יותר מעשור ואני עוד שם
אף אחד אחר לא, כולם המשיכו הלאה בחיים שלהם
רק אני עמדתי למשפט על היותי נערה סוררת
זה היה בכלל המשפט שהעדתי בו על ניסיון הרצח של אמא שלי
אבל אני עמדתי שם למשפט
אני זו שהוא התפרץ עליה שם וקיבלה צעקות
והתנתקתי כל העדות שלי
ואז הפרקליטה ביקשה לציין לפרוטוקול שבהפסקה אני צחקתי מחוץ לאולם בית המשפט
ונשאלתי על הציונים שלי בבית ספר ועל התפקוד שלי בבית ספר
והפרקליטה אמרה שזה רק מוכיח שאני נערה סוררת שאי אפשר לסמוך על העדות שלה
מגיל 6 אני יודעת לזהות כשהנאשם שיכור
מגיל 6 אני יודעת להגיד מתי זה מתדרדר ומתי הוא יתפרץ באלימות
אבל אי אפשר לסמוך על העדות שלי כי אני נערה סוררת
והפרקליטה שאלה אם אי פעם נהגתי באלימות כלפי הנאשם
עניתי שכן
והיא אמרה לשופט שהייתי מתגרה בנאשם
ואני ביקשתי לציין שזה קרה כשהייתי בת 10
ואז השופט קטע אותי וביקש לסיים את הדיון
ואני עמדתי למשפט על היכולת שלי בגיל 10 להכות איש גדול בן 40
והנאשם זוכה מחוסר ריאיות
והפרקליטה התקדמה והפכה לעורכת פלילית מהמובילות בארץ
והמובילות בסיוטים שלי כל לילה, עם נקישת העקבים שלה על רצפת בית המשפט
ואלה הדברים שאני עוד מסוגלת לכתוב ולספר שקרו
יש את הדברים שצפים שאני בכלל לא יכולה להגיד עליהם
לא מסוגלת להפנים שזה באמת קרה ויחד עם זאת
השנה היא 2024 ואני עדיין שם
ברכב
בבית
ברחוב
אבל היא כל כך בוגרת הילדה ויש לה ציונים טובים
אז הפסקתי עם ציונים טובים
אני רוצה להפסיק להיות שם
איפשהו לפני שלוש שנים הכל התפרץ ומאז אני חיה בשני יקומים מקבילים
הזכרונות שלי וההווה שבו אני גרה בבית משלי שאף אחד לא מסלק אותי ממנו באמצע הלילה
אבל אני עדיין בבית ההוא שב23 בלילה היא סילקה אותי כי האלכוהוליסט לא מסכים להיות שם אם אני שם
ואני עדיין מדממת ובלב שלי יש חור בגודל של פלנטה
בשבועיים האחרונים אני לגמרי נוזלת
ולא מצליחה לאסוף את עצמי בכלל
איך פעם בכל הפגישות והועדות בבית ספר אהבו להגיד עליי שאני נערה מאד תפקודית מרקע קשה
תפקודית בתחת שלי
תראו אותי עכשיו
אימפריה של לא לקום בבוקר ולא לעמוד במשימות שלי
לא רוצה לענות לטלפונים ולא רוצה לדבר עם אף אחד
רק תנו לי להישאר במיטה מתחת לשמיכה ולחכות שזה יעבור
עד הפוסט טראומה הבאה
כאילו עכשיו צריך לסיים לכתוב
אבל לא סיימתי
אני לא יודעת מה עוד יש לי להגיד
הכל יושב עליי בעוצמות שלא הכרתי ואני לא יודעת לאן לפנות עם זה
חשבתי שסיימתי לעבד את הפוסט טראומה
אבל הפוסט טראומה רק התחילה לעבד אותי
זו חוויית חיים שלמה שצריך לעבד
ואני מבינה שהפחד חקוק בי והתגובות האוטומטיות שלי הן כל כך אוטומטיות
רק תנסו להתקרב אליי מאחור ואני מגיבה כמו לוחמת קרב מגע ממוקצעת
רק תנסו להתקרב
אני בכלל רוצה לשנות את זה?
זה שירת אותי מדהים עד עכשיו
כל כך מדהים שאני חיה שוב ושוב ושוב את כל מה שקרה
אני בכלל צריכה להפסיק לכתוב מילים עכשיו וללכת לכתוב קוד
יש מטלות שצריך להגיש
פעם הקוד היה עוד מפלט שלי ועכשיו אני שומעת את הדופק שלי כל כך חזק ומבינה ששוב אני בהתקף חרדה
כל מי שהיה שם המשיך הלאה בחיים שלו
ורק אני עוד שם ברכב
אני זוכרת אותי צורחת ואת אח שלו אומר לי שקט כבר יא בת זונה
ואמא שלי יושבת שם לידי במושב האחורי וחוץ מלהחזיק לי את האוזניים כלום לא קורה
אני לא יודעת מה שמענו כל כך חזק באוטו, אני זוכרת שנסענו על כביש 1 והם שניהם ישבו במושבים הקדמיים ונהגו שיכורים
והאוטו זגזג ואני צרחתי וביקשתי די אבל "שקט כבר יא בת זונה"
ובערב הלכנו לקידוש ולי לא היו הבעות פנים או מילים יותר
ישבתי שם ושתקתי
עד שדוד שלי לקח אותי הצידה ושאל מה קרה ואני רק עשיתי כן עם הראש
והוא שאל אם רוני עשה לי משהו ואז צעק את זה והתנפל עליו והרים אותו מהצווארון וצרח עליו מה עשית
והוא צרח עליי מה הוא עשה ואני רק מלמלתי בת זונה
וסבתא שלי צעקה ואמא שלי צעקה וגירשו אותנו ביחד איתו מהקידוש
ואני שוב ישבתי במושב האחורי של הרכב שבו הכל קרה והייתי אשמה
והתנגן ברקע כי האדם עץ השדה ובכיתי אבל בשקט שלא ישמעו
הייתי בת 9
דוד שלי
גם כן פסיכופת
רב עם אמא שלי והם לא דיברו
אז הוא היה מתקשר אליי ומקבל עדכונים מה קורה בבית
לא כי היה לו אכפת ממני, כי הוא שמח לאיד שלאמא שלי לא טוב
הוא היה מתקשר אליי בועידה עם עוד אחיות של אמא שלי ושואל אותי מה קורה
והייתי מספרת לו כי לא היה לי למי
ואז הם היו נקרעים מצחוק כולם בטלפון וסוגרים את השיחה
תודה על הבידור
ואני הילדה בת 10 לא מבינה מה עכשיו
חושבת שהם בצד שלי ומנסים לעזור לי
רק בהמשך אגלה עד כמה הם חלק מהבעיה כולה
יש לי חלום שפעם מישהו ישאל אותי עליו ולמרות שאני אדע טוב טוב במי מדובר אני אענה
"לא, אני לא מכירה אותו"
אני מפחדת כבר להמשיך לכתוב כי מי יודע מה עוד יצוף
מה עוד הדחיק המוח שלי ולאן זה עוד יגיע
הרי יש שלוש שנים שנמחקו לי לחלוטין מהזיכרון
מי יודע מה הן עוד יביאו
לאורך כל הדרך היו כל כך הרבה מבוגרים שם מעבר לפינה
שניצלו את המצב ושמחו לאיד
או שריחמו על אמא שלי
או שהיו טיפשים (כמו היועצת בבית ספר היסודי, שהלכתי אליה ואמרתי לה שבכל פעם שאני חוזרת מהבית ספר, הוא שומר על אחי התינוק וכשאני מגיעה מהבית ספר אחי צורח ואדום מבכי, מת מרעב ועם טיטול כבד כי לא החליפו לו, אז היא אמרה לי שאם תינוק בוכה כל כך אפשר לעשות לו 'פו' על הפנים וזה עוזר לו להירגע. וואלה טיפ לחיים. אל תטפלו במי שמזניח את התינוק, תנו לילדה בת 11 להרגיע אותו אחרי בית ספר.)
או שלא היה להם מספיק אכפת
מה זה משנה אבל
הם כולם המשיכו בחיים שלהם
ואני עדיין שם
לאן עוד ילכו החיים שלי בקצב הזה?
כמה דמעות עוד אזיל על מה שקרה שם?
כמה לילות ללא שינה? ניתוקים?
כמה עוד?
וזה בדיוק השלב ההפוך בסיפורים
איך הילדה שגדלה בבית קשה עכשיו שמה לכולם אצבע בעין
היא הולכת לאוניברסיטה יוקרתית והיא כמובן מצטיינת דיקן
והיא סופר מצליחה ועשירה ומתקדמת וכולכם נשארתם מאחור
אולי זה עוד יגיע
הלוואי ויום יבוא וישאלו אותי עליהם ואני אגיד "מצטערת, אני לא מכירה"
כשאהיה בנקודת השפעה והם יצטרכו את העזרה שלי
אבל קארמה היא לא ביצ', היא פשוט לא קיימת ואין שום דבר לעשות עם זה
כמה קיוויתי פעם לקום בבוקר ולגלות שהוא מת
כרגע אני קצת מקווה לקום בבוקר ולגלות שאני מתה והכל נגמר
אין פה כוונה אובדנית, אלא רק משאלת לב יום אחד להיות אחרי
שיום אחד רוב הזכרונות שלי יהיו טובים יותר מאלו שעיצבו את חיי בשני העשורים הראשונים
שיום אחד אדע ששברתי את מעגל הקסמים הזה והנה אני יוצרת במו ידי עולם חדש וטוב
אבל אני לא מסוגלת
משהו בי עדיין כל כך שבור שאני מסתכלת על ההריסות שם ושואלת איך מזה יצמח משהו
איך הילדה הזו תהיה מצטיינת דיקן אם בכל פעם שהיא יושבת ללמוד זה מתחיל בהתקף חרדה
שלא נדבר על המבחנים שלא נדבר על החומר שלא נדבר על זה שהיא שורדת את התואר בשן ועין
ומבחוץ הכל נראה בסדר
הלוואי שהייתי מצליחה להגיד בקול, מצטערת, אני לא יכולה
אני צריכה להתכנס רגע
והלוואי שהייתי יודעת איך לצאת מההתכנסות הזו מחוזקת
בינתיים אני כרותת איבר, מדממת, ואף אחד לא יודע איך לחבר אותו בחזרה
מה אני אוהבת אבל במרכזי בריאות הנפש?
כשאומרים לי שמאז השבעה באוקטובר הם מוצפים בפניות
ועכשיו יש מלא פוסט טראומטיים
ואני רוצה להגיד לכולם שקט
אני יודעת שלכווווולם יש פוסטראומה גדול משלי
(ניסיתי להתייעץ בקבוצה של רפואת נשים על טיפול בבתי חולים לנשים נפגעות טראומה ובאחת התגובות מישהי אמרה שהמקצוע שלה הוא ללוות אותן ואז היא מנתה בפניי את כל הטראומות הכייייי נוראיות שהיא ליוותה ואני רציתי לסגור את הפוסט ולמחוק אותו כדי שהתגובה הזו לא תהיה שם יותר כי אני באמת ממש אבל ממש לא צריכה את כל השוואת הטראומות האלה. וואו היא כזאת מומחית בדברים מחורבנים שקרו לאנשים בחיים אני חייבת אותה איתי לא משנה מה)
אני לא רוצה להתחרות באף אחד
רק לקבל מקום
רק שידעו שזה קרה וזה שאני עומדת כאן היום לא אומר שכל האיברים שלי אצלי
אני עוד מדממת
בבלוג זה
בכל הבלוגים
