13 ביוני 2011
השעה, בסביבות 11 בצהריים...חזרתי מהבית ספר...פתאום ראיתי שחור בעיניים ובום אני על הרצפה, קמתי ולא הבנתי מה קרה..
כן חברים, גם אני כמו רבים יום אחד קלטתי כמה זה לא טוב לא לאכול
היו לי 3 שבועות נוראיים...אז ב3 שבועות האלה שקלטתי שאני שוקלת 10 קילו פחות ממה שאני צריכה, אז בשבוע הזה, הבנתי כמה אני חשובה לך..
את, כןכן את שלא מדברת איתי כבר בספירה שלי על שתי ידיים בדיוק 10 חודשים, את שהיית חברה הכי טובה שלי באופן תלותי מעצבן..את שהייתי בסופו של דבר משוכנעת שאת אהבת חיי, כרגיל אני אקדיש לך מה שרשום פה.
כן, אני זוכרת, אני זוכרת כמה דאגת לי.
אני זוכרת שכל יום אחרי שהמקרה קרה, באת אלי ישר אחרי בצפר בשנייה שהוא נגמר וחוזרת באוטובוס האחרון אחרון שיש לך, לפעמים אפילו אחרי זה והיית מכריחה את אמא לבוא לקחת אותך אפילו ששנאת לעשות את זה.
את, את שחייגת לכל החברים שלי שיבואו לעודד אותי, והם היו באים, 10 אנשים בחדר,
אני על הראש שלך חצי ישנה, פתאום רגועה ולא כואב כי את מחזיקה לי את היד ומלטפת אותי בשיער, כל פעם באותו מקום ואני מחבקת לך את הרגל, אה כן, לפעמים גם היית משחקת לי בפנים בעדינות כזאת...בזמן שכולם כל השאר, עסוקים בלטחון דברים שהם פילחו קודם לכן מהסופר...תמיד הם היו מביאים לי שוקולד ביסקוויט ולך קינדר בואנו..אני זוכרת את זה...היינו ביום טוב טונחות שלושה כאלה.
אני זוכרת שמדי פעם אמא באה לחדר לבדוק מה שלומי והייתי כבר ישנה אז היא שאלה אותך ואמרת לה שלא משהו, שיש לי חום גבוהה ושלא אכלתי כלום למרות כל הבפלים שהיית מנסה לתקוע לי בפה.
אז אמא הייתה מעירה אותי. היינו הולכים לשולחן. מגרשים את כולם. יושבים רק אני את ואמא מול צלחת עם שניצל שממש סירבתי לאכול ואז התחיל מסע שיכנועים מביך שכזה והייתי אוכלת אבל בקושי. אני זוכרת שבהתחלה ממש הובכתי ממך, אחר כך עבר לי..
המצב שלי היה כל כך קשה שהייתי צריכה עזרה בכל דבר- שיביאו לי מים, אוכל, מגבת קרה ואפילו עזרה לסדר את הכרית מתחת לראש או לזוז תזוזה הכי קטנה עד השירותים וחזרה..את כמובן, עזרת לי בהכל..פשוט הכל! היית..הכי אבל הכי מדהימה.
אני זוכרת שאחי ואחותי קראו לך פיליפינית. כי היית עוזרת לאמא עם הקניות, שהיא לא הייתה בבית היית מכינה לאחים שלי אוכל ובגלל שהיית עוזרת לי בכל דבר וב90% מהזמן ישנתי עלייך, זה נהיה הרגל. תמיד כעסתי עליהם שהם קראו לך ככה, לא אהבתי את זה...אבל אותך כן, עד השמיים.
אני זוכרת ששלא היית פה היה לך ממש עצוב ובמקום זה דיברנו במסנג'ר. אני הייתי במצב של שכיבה על המיטה והקלדתי באופסייד ואת לא נטשת את המחשב לדקה. יום אחד אמרתי לך שאמא לא בבית ושממש כואב לי ואת, בלי להסס לשנייה שאלת אותי את האוטובוס של איזה שעה לקחת. היה לך חוג באותו יום, התחלתי לשכנע אותך שלא תעשי את זה ושאני אסתדר, כי היה לך חוג היפ הופ באותו יום ולא רציתי להרוס, לאחר השכנועים חזרתי לישון...קמתי, והיית מעלי...שיחקת עם אח שלי, אח"כ לקחת את הכרית הקבועה שלנו שמת על הרגליים ודרשת ממני לשים עלייך את הראש..התחלת לשחק לי בפנים ובשיער כרגיל ולא עניין אותך שלא הלכת לחוג ולא כלום..
כן, כך המצב המשיך והמשיך ואז התחיל החופש הגדול שבו הקשר ביננו רק הלך והתחזק.
מי שמעניין אותו מה קרה באמצע שיעבור לפוסטים הקודמים.
13 ביוני 2012
השעה 1 וחצי בלילה. אני יושבת פה שבעה למדי אחרי שטחנתי כל היום...עליתי 10 קילו..אני כאילו בטטה לגמרי פתאום והמחשבות שרצו לי בראש לפני 5 דקות הן "אוף אני כבר חודשיים צריכה לתקן את האופניים, צריך להכנס לכושר" או "יאללה מעוד שבוע 20 כפיפות בטן ביום להוריד את הכרס"
בכל הזמן הזה שדיברנו אני רק ירדתי עוד ועוד במשקל. אני כאילו הייתי תלותית בך, פחדתי כל כך כל הזמן שתעזבי אותי כי היה לי כל כך רגוע וטוב אתך.
אבל את בחרת לעשות את המעשה שעשית, את בחרת להתנתק, להעלם, לא לדבר, לסנן, לא לתת אפשרות לאפילו לא טיפת קשר...
לשבור אותי, לשבור אותי במשך חודשיים, שבירה שבחיים לא חוויתי
אבל היום, היום אני מסתכלת על זה מנקודת מבט שונה... היום אני מבינה, שגרמת לי להיות מי שאני ולהסתדר בכוחות עצמי, להאמין בעצמי ולכן הצלחתי להעלות כל כך הרבה במשקל, להיות פעילה יותר בכל כך הרבה תחומים ולהשתפר כמעט בהכל, השתפרות שמלווה בשברון לב שלאט לאט במשך הזמן נרפא.
אז אני אגיד תודה לך, אבל כמובן לא בלב שלם
זה המצב כאמור, שנה אחרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
