| 4/2012
זאת כנראה הדרך היחידה שלי להגיע אלייך
טוב, אז בגלל שלא רשמתי פה עידנים וישב לי משהו שוב על הלב ונזכרתי שהבלוג הזה קיים, אז תרשו לי לספר לכם סיפור על מה שקרה לי בחצי שנה האחרונה.
אם תעברו לפוסטים שלפני הפוסט הזה,תראו שרשמתי הרבה על מישהי.
על המישהי הזאת אני רוצה לספר לכם.
יש לה שם מיוחד כזה, שמצדיק את למה בכלל התאהבתי בה.
הקשר ביננו היה ממש ממש טוב, כל החופש הגדול.
יום אחד, כמה ימים לפני סיום החופש, היינו במסיבה מאולתרת כזאת בבית של ידיד, אני,היא ועוד כמה אנשים..
אני חושבת שזה היה היום שהיא הודתה שהיא מרגישה כמוני.
היא לא אמרה לי: "אני אוהבת אותך" היא אמרה לי "אני חושבת שאני מרגישה כמוך"
המילים האלה חרוטות לי בזכרון עד היום.
כמה ימים אחרי זה, התחילה כתה י"א. ניגשתי אלייה, ב1 בספטמבר 2011, בהפסקה הראשונה
פתאום היא נהייתה אלי קצת אדישה. זה הלך והחמיר במשך היום.
מה1-6 לספטמבר היא לא הייתה מחוברת לשום מקום שקשור באינטרנט, ושהיינו חברות דיברנו שעות במסנג'ר או בפייסבוק או באסמאסים, היא לא ענתה לי לכלום.
היה לי תמיד פחד כזה שיום אחד היא תעזוב אותי, היא ידעה גם שזה הדבר שאני הכי מפחדת ממנו בעולם- וזה באמת הדבר שהכי הפחיד אותי בעולם.
ואז, ב6 בספטמבר קרה לי משהו מבאס כזה, רבתי עם אמא או משהו והייתי ממש רגילה תמיד לבכות לה, רק לה.
אז חייגתי אלייה. שאלתי אותה למה היא לא דיברה איתי. היא אמרה שהיא לא יכלה ושאני מפריעה לה. התחלתי לבכות לה כמו שהייתי רגילה והיא אמרה שאין לה כח אלי, שהיא לא רוצה לדבר איתי יותר ושזהו, זה נגמר.
לאף אחד עד היום היא לא הסבירה באמת למה. לאף אחד! עד היום.
טוב ההמשך של הסיפור הוא החלק הרע, הרע מאוד של הסיפור
חודשיים של בכי. חודשיים של חוסר רצון לצאת מהבית, לאכול, ללכת לבית ספר, לחיות.
אח"כ התחרפנתי על כל השכל, וככה זה עד היום. אני ממש נסערת רגשית, מוציאה עצבים על כל העולם בלי סיבה, אומרת ועושה שטויות, לא מבינה מה רוצים ממני, מסתובבת כל היום עם סטרס מטורף כזה וכל מה שאמרתי זה רק קיצור של תיאור של איך אני מרגישה
לא יודעת איך לקרוא לזה, שברון לב?
אני יודעת שחסר לי ההרגלים איתה, אני יודעת שחסר לי הקשר המדהים הזה איתה, אני יודעת שהיא חסרה לי, אני אוהבת אותה.
כן, אני אוהבת אותה וזה לא עובר לי
וכן, באמת שניסיתי להשכיח אותה ולהתאפס על עצמי ושום דבר לא עובד.
כן, אני יודעת שאת כלבה. את עשית לי את הדבר הכי כואב בעולם. את הכאבת לי! הכאבת לי מאוד לטווח קצר ואת מכאיבה לי עד היום. ילדה, את שינית לי את כל תפיסת העולם כלפי אנשים, כלפי היקום, כלפי החיים שלי. את לא סתם עוד בן אדם שרבתי איתו סתם, אני בכלל לא רבתי איתך, את הרסת לי את השנה הזאת. את הרסת לי את המוח. את הרסת לי את החברויות בגלל אנשים שסבלו את השגעונות שלי. את הרסת אותי מבפנים.
עכשיו, אני חושבת שאני במצב יותר טוב מלפני כמה חודשים אבל עדיין, אין דבר שאני אוהבת בעולם יותר ממך.
ולמה רשמתי בעצם את הפוסט הזה סתם ככה פתאום?
רשמתי אותו, כי סבתא שלך נפטרה ביום חמישי.
עכשיו תשאלו, מה אכפת לי?
כן, אז הקטע הוא שהכי אכפת לי בעולם. כל כך אכפת לי שעם כל הלחץ שיש לי כל השבוע הזה הדבר היחיד שאני חושבת עליו הוא עלייך, על איך לקחת את זה, על זה שאת יושבת בבית ובוכה, על זה שאני מכירה אותך ואת המשפחה שלך ואני יודעת כמה היית קשורה אלייה ואני יודעת כמה לקחת את זה קשה! אני יודעת! אני יודעת יושבת בבית ומתה מדאגה ואת בשלך.
אני יודעת שאני הבן אדם האחרון שתרצי לראות או לדבר איתו. אני יודעת שלא אכפת לך ממני, אני יודעת שגם אם תקראי את זה לא תעשי עם זה כלום, כי גם אחרי חצי שנה, הכל אצלך אגו, הכל אצלך פחד ממני, כאילו אני לא בן אדם, מסיבה לא מוצדקת.
לא, לא רשמתי את זה כדי
להעביר עלייך ביקורת, רשמתי את זה בשביל להוציא מה שיושב לי בפנים, להוציא קמצוץ מהכאב המיותר הזה שאני מרגישה. כי אני דואגת לך.
לדאוג מקרוב זה קל
כי שאתה דואג מקרוב את שומע, יודע, רואה ובטוח שאתה עושה משהו בשביל לעזור. אבל שאתה דואג מרחוק את ניזון משמועות שגם אותן אתה צריך לחפש ואוכל את עצמך מבפנים על זה שאין לך מה לעשות ועל זה שאתה לא שם.
היאוש גובר.
אני אוהבת אותך, תהיי חזקה ואני תמיד פה.
מוכרחה להיות דרך להגיע אלייך.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: