את "יום האישה" הזה אני חוגגת בפיג'מת דובונים כחולה הגדולה עלי בכמה מידות, בעודי שותה קפה מספל גדול למדי (למרות שבפועל אסור לי אפילו להריח קפאין, בכל מקרה עד שבדיקת ה"אקו לב" תגיד לי אחרת), ומנסה שלא להיחנק מהניחוח הלא כל כך מעודן (בכל מקרה לטעמי) של שאנל No' 5.

הברכה היחידה שקיבלתי הייתה מבת הדודה שלי שמסרה את אהבתה ואיחלה לי אושר, אהבה ובחור מוצלח שיפול בחלקי. איחלתי לה דברים דומים, מסרתי את אהבתי, רק כניסה של בחור מוצלח לחיה לא הזכרתי, אחרי הכל הגירושין שלה הם עדיין נושא טרי ולי אין כל כוונה לזרוע מלח על הפצעים. מעבר לברכה הזאת איש לא הזכיר לי את ה"חג" הזה או בכל מקרה לא החשיב אותי ל"נקבה אמיתית" הראויה לברכות ביום האישה, וזה די חבל כי את ה"חג" הזה אני דווקא אוהבת. אומנם אוהבת בצורה מעט מעוותת ואולי יהיה נכון יותר להגיד שהוא פשוט משעשע אותי, אחרי הכל זה היום היחיד בשנה שיכול להיחשב להכי פמניסטי שיש וגם להכי שוביניסטי שיש, ולמרות שאני לא תומכת באף אחת מהגישות הקיצוניות האלה זה עדיין משעשע אותי ביותר.

אני מאחלת "חג" שמח, הרבה אהבה והבנה, חום, רוך ונשיות.

גשם! יאיי!