אנחנו כאן, אני ואתה והחתול הספק דמיוני שלנו. אני יושבת על הספה הישנה שבסלון, ראשך מונח על בירכי, ומעבירה באיטיות את אצבעותיי בשיערך. אתה ישן ואולי פשוט שותק, חולם בהקיץ. גם אני שקטה ורק החתול מטופף לו בדרך שאינה אופיינית לחתולים על ריצפת העץ, ואז כאילו חייו תלויים בכך מזנק על השולחן הסלוני הנמוך וממנו אל הטלוויזיה, הישר לתוך הרעש הלבן. הוא נעלם לו, ורק חיוכו החתולי נשאר תלוי באוויר החדר. הגשם שיורד על העיר הרועשת אך הביתית שלנו מרדים אותי ואני מתפוגגת אל צדה הלא נודע של ההכרה בו שוכנים חלומות על מחילות של ארנבות, מפות הפוכות ומגדלי קלפים.

אני מתעוררת אל תוך רעש הטיפות הנושרות מהשמיים, הגשם ממשיך לרדת בערבוביית קולות טיפוף, כימיקלים, אבק ואוזון . אני לבד על הספה הישנה, החדר חשוך רק חלונות השכנים זוהרים במרחק כמו כוכבים אבודים, מזכירים על קיומם בזרם של אלקטרונים המקבל גוון צהוב או לבן או תכלכל.

אתה נכנס לחדר אוחז ביד אחת ספל תה ובשנייה בשמיכת פליז שהייתה כנראה צבעונית בגלגולה הקודם, עוטה את שריון הטרנינג ונעלי הבית שלך. אביר ביתי בסביבה ביתית. אתה מושיט לי את השמיכה ומתיישב לידי, הגשם ממשיך לרדת ואנחנו חולקים בינינו שתיקה הדדית, רגועה ותומכת. הכול קפוא , דומם ורק חיוכו של החתול עדיין מרצד באוויר.

אני חוזרת לכתוב את סיפוריו של החתול הדמיוני, ליתר דיוק הדמיוני בספק. היו לי לא מעט סיפורים כאלה, לצערי רק מעטים שרדו ואת השרידים האלה אני אמקם כאן בתקווה שמישהו אחר יקרא אותם.