אני יודעת שלכאורה זה נושא "נדוש" ורבים דיברו עליו ובחנו אותו מנקודת מבט כזו או אחרת. אבל אני רוצה להציג את נקודת המבט שלי, את היחסים האישיים שלי שפיתחתי עם הנושא הזה.

הניצנים הראשונים של התפיסה שלי התחילו להתגבש כשהייתי בת שלוש-עשרה והגיעו להתגבשות מובנת ומלאה בגילאים חמש-עשרה שש-עשרה ואני לא יכולה להגיד שמאז התפיסה שלי השתנתה בהרבה. להגיד שהתפיסה הזאת היא התפיסה האופטימאלית אני לא יכולה כי אפילו לקרוא לה "טובה" או "הגיונית" יהיה קשה.

נראה לי שהדרך הטובה ביותר להגדיר אותה תהיה "טשטוש מושג הגבול" יחד עם "תפיסה ממידית שגויה", בכל מקרה כל אלה נכונים כשמדובר בי. לעומת זאת שכשמדובר שמישהו אחר, אני יכולה להיות אובייקטיבית, שקולה והגיונית, להגיד בדיוק מה נמצא בתחומי הגבול ומה גולש לכיוון ההגזמה, מה טוב ומה לא, מה בריא ומה בריא פחות. אבל כשמדובר בי ובגוף שלי, כל ההבנה וההיגיון כבר לא נראים מתאימים.

אני חושבת שגם העובדה שאני אכלנית אמוציאונלית, מאלה שמשחדים את הרגשות שלהם בכמויות מוגזמות של אוכל ומשתמשים במזון כפיצוי להרגשה רעה, לא עוזרת ממש. גם ההערות שספגתי במשך כל הילדות שלי בכל הקשור למימדים שלי לא תרמו ליצירת תפיסה עצמית מתקבלת על הדעת, כי זה מה שקורה לילדות בתת-משקל או על גבול התת-משקל שזוכות לכינוי "שמנה" אם יש להן פנים עגולות והחיבה לבגדים רחבים שנועדו להסתיר את הגוף איתו הן לא מרגישות בנוח. אבל האמת היא שכל אלה הם בסה"כ תירוצים לחוסר היגיון, וכן אני יודעת מצוין שמדובר בדבר לא הגיוני וזה מה שהופך את הכל לבעייתי יותר. אם לא הייתי יודעת מה הגיוני ומה לא, מה מתקבל על הדעת ומה לא, הייתי יכולה להסביר שהכל נובע בדיוק משם – מחשיבה לא הגיונית בתחום. אבל חשיבה הגיונית דווקא יש לי, רק שליישם אותה על עצמי אני לא מצליחה כבר קרוב לעשור.

בשנים האחרונות היו לי תקופות טובות יותר והיו לי גם כמה רעות, היו לי הגזמות לכאן ולכאן והיו לי קפיצות מ-65 קילוגרמים ל-47 וכל אלה על 163 סנטימטרי גובה. העניין הוא שבאף אחד מהמשקלים האלה לא הרגשתי לא רזה מדי ולא שמנה מדי, פשוט נראתי לעצמי כלא מלוטשת מספיק, אחת שדורשת עוד קצת שיפור.

אני בכוונה לא מדברת במושגי "שלמות", באלה אני פשוט לא מאמינה. דבר מושלם מבחינת ההגדרה שלו הוא דבר שלא ניתן להשיג, כי ברגע שהוא מושג והופך למוחשי, הוא מאבד את ה"שלמות" שלו ולכן יש צורך לברוא אידיאל חדש וללכת לקראתו. אני חושבת שהתייחסות למושג ה"שלמות" יוצרת מעגל בלתי נגמר של רדיפה אחרי אידיליות מזיקות ונזק נוסף אני בהחלט לא צריכה.

אז מה אני מחשיבה ליפה מבחינת הגוף הנשי? קימורים, העדר עצמות בולטות, העדר בליטות שומן שלא במקומן, חיטוב מעוצב ללא שרירים מודגשים, רכות שמדגישה את הנשיות.

האם אני רואה את זה בעצמי? בהחלט, אבל רק באופן חלקי. אני רואה את הפוטנציאל, את הפרופורציות הכלליות, אבל אני גם רואה איפה יש צורך ב"עבודה" נוספת. אני תמיד רואה את זה. תמיד וללא קשר למימדים שלי לאותו רגע.

האם אני אוהבת את הגוף שלי? כן, בהחלט. אני רק לא מרוצה ממנו, ודווקא בגלל שאני לא שונאת אותו אני מאמינה שמגיע לו משהו "טוב יותר", שיפור, ליטוש, הוצאת הפוטנציאל במרבו.

אני יודעת שמה שאני עושה בעצם זה להגיד הרבה מבלי להגיד שום דבר, שזו פשוט לעיסה של חלקי מילים ומשפטים מעורפלים. כנראה שהעובדה שלא הכי נוח לי לדבר על העניין באה לידי ביטוי גם בכתיבה. מי יודע, אולי מתישהו זה יהיה אחרת ואולי תהיה לזה השפעה כלשהי אולי אפילו חיובית.