הערה קטנה:

העורכים החליטו לסכם את הפוסט שלי כך: "לא הייתי הילדה הכי יפה בגן. גבוהה מדי, רזה מדי עם שיער סבוך. ככל שגדלתי מצבי רק הלך והתדרדר והתכער..."

אבל זה לא מה שכתבתי בפוסט ולא על זה הפוסט מדבר!

אני לא כתבתי על שום התכערות חסרת מעצורים שהפכה אותי בבגרותי למפלצת כפי שטוענים העורכים. אני בסה"כ מספרת כאן על תקופה של חמש שנים בה הייתי ברווזון מכוער במלוא המובן. אני מספרת על כך כדי לחשוף עוד חלק ממני כאן וגם כדי להסביר שלא תמיד הייתי מה שאני כיום ושהיו לי תקופות בעייתיות מבחינת המראה גם אם קשה להאמין לזה. העורכים ה"מקסימים" לעומת זאת החליטו להציג אותי בתור סוג של פריק-שואו מהלך, מה שרחוק מלהיות נכון. אז הייתי ילדה לא שגרתית, אז הפכתי לילדה מכוערת אבל משם התפתחתי לנערה חמודה למדי וממנה גדלתי למה שאני כיום וטוב שכך.

כיום גם יופי יש לי, גם אופי גם שכל רק תלונות של ממש אין.

לא הילדה הכי יפה בגן:

נולדתי עם תלתלים בהירים, בלונד-ג'ינג'יים שכאלה, ועיניים כחולות כהות גדולות מהצפוי. אחרי שמלאה לי שנה שלמה כל זה נעלם כלא היה. אחרי התספורת הראשונה השיער הפך לחלק לחלוטין וקיבל גוון אפרפר מתכתי מעט, העיניים הפסיקו להיות כחולות והפכו לחומות בהירות עם כמה קשתות ירוקות פה ושם. בנוסף לכל אלה התחלתי לצמוח לגובה בקצב שעולה מעט על הצפוי, כך שכשהגעתי לגן הייתי גבוהה בראש מיתר הילדים.

הילדה הכי יפה בגן מעולם לא הייתי, הכי גבוהה ללא כל ספק, אבל לא הכי יפה. נראתי כמו שמתארים באגדות את ילדי הפיות: רזה מדי, גבוהה מדי, עם שיער ארוך וסבוך שבנוסף לכול היה בעל צבע מעט מוזר ומבט שהיה מתמקד בדברים בעקשנות יתרה שלא אופיינית לילדים בני ארבע-חמש. גם ההתנהגות שלי לא הייתה משהו והייתי בעייתית בכל הקשור להרגלי השינה, האכילה והמשחק שניסו לסגל לנו. העדפתי לשבת עם ספר ילדים גדול ולהמציא סיפורים בהתאם לתמונות. אמא סיפרה לי שלא פעם כשהייתה באה לאסוף אותי מהגן, היא הייתה מוצאת אותי במרכז החדר כשסביבי יושבים כל הילדים האחרים, "מקריאה" להם אגדות מהספר. הייתי ילדה מוזרה מעט, לא הכי שגרתית.

אבל ימי "ילדת הפיות שלי" לא היו ארוכים במיוחד ואי-שם בגיל תשע החלה הידרדרות במלוא מובן המילה. בהעדר מילים יפות יותר, בגלאים עשר עד ארבע עשרה הייתי ילדה מכוערת. שיער בצבע של עכבר מת שאף פעם לא הסתדר כמו שצריך, גבוהה בצורה מגושמת, מחוצ'קנת עם גבות עבות שהתמקמו להן נמוך מדי והעניקו לי מראה כועס משהו, לכל אלה גם  נוספו גשר בשיניים ומשקפי ראיה והמראה הכללי היה רחוק מלהיות נעים לעין. הדבר היחיד שניחם אותי באותה תקופה היה העובדה שהעיניים שלי הפכו לירוקות ממש וזה היה ה"לפחות משהו" שלי.

אחרי גיל ארבע-עשרה הפסקתי להיות אובייקטיבית לגבי המראה שלי, אחרי הכל היה מדובר בפרץ של גיל ההתבגרות, כך שאני אפילו לא יכולה להגיד איך באמת נראתי. מה שאני כן יכולה להגיד זה שללא כל ספק תרמתי באותה תקופה לא מעט להרס התדמית הוויזואלית שלי. איפור שחור, בגדים שחורים ורחבים, שיער צבוע בצבעים הגיוניים יותר אבל לרוב באלה שפחות. בקיצור, מרד גיל הטיפש-עשרה לכל דבר.

כל הבלגאן ההוא נמשך עד גיל שבע עשרה, גיל שבו התחלתי "להתקבע". הפסקתי לגדול בקצב מטורף, האמת היא שהפסקתי לגבוה בכלל ונשארתי עם המטר שישים וקצת הנוכחיים שלי, הפסקתי להשתנות ללא הרף מבחינת מימדים ופרופורציות וגם הפסקתי להתעלל במראה שלי. משם נראה לי שאני במגמת שיפור, בכל מקרה הייתי. אומרים שבני אדם גדלים ומתפתחים עד גיל עשרים וחמש והגוף שלי לקח את המילים האלה בשיא הרצינות, מה שמסביר ללא ספק את העובדה שרק בגיל עשרים ושלוש התחלתי להדמות ליצור נשי במלוא המובן.

אז מה יהיה מכאן? לא יודעת. מקווה שרק טוב, למרות שהסטטיסטיקה המדברת על ההזדקנות הבלתי נמנעת טוענת בדיוק ההפך. בכל מקרה, אני אנסה לשבור את המוסכמות. אז לא הייתי הילדה הכי יפה בגן או בבית הספר או בבסיס (למרות שהיו כאלה שטענו שכן, אבל האמת היא שאז כבר לא הייתי באמת ילדה). היום אני כבר לא ילדה כלל, אם כי עדיין יש בי צד ילדותי שחי ובועט ועושה בלגאן. המראה החיצוני על כל השיפורים שחלו בו, וללא כל ספק היו לא מעט כאלה, כבר פחות חשוב מבעבר, למרות שגם בעבר הוא לא היה הדבר החשוב ביותר. אומנם אני מקפידה עליו, אבל משתדלת שהוא יהיה טבעי עד כמה שאפשר, חלק מהכלל ולא תו דומיננטי. כנראה שזה מה שקורה כשמתבגרים קצת...

[היה כאן צילום אחרון לפני שההדרדרות החלה, שצולם אי-שם בגיל ארבע. אבל מאחר ויותר מדי אנשים מקסימים מתמקדים בו ולא בתוכן הפוסט, מה שגורר מסקנות לא נכונות לגבי התוכן, הוא חוזר לנוח באחת מהתיקיות במחשבי הקט. במקומו מופיע ציור של ילדת פיות שלדעתי יהיה הולם יותר.]

אז הנה, קצת על עצמי ומעצמי.

נא להתייחס להכל בהומור ורוח טובה.