מחמישי האחרון התקפי הכאב הפכו לחזקים יותר, תדירים יותר, כואבים יותר. רק הפוגה קטנה הייתה לי אתמול בשעות הצהריים והערב, הפוגה שניצלתי כדי לצאת קצת מהבית, להתאוורר, לשבת עם הברברי בפאב. על מנת הגבפנטין שלי לאותו יום וויתרתי, כי גם את הכמויות הקטנות ביותר של אלכוהול אני משתדלת שלא לערבב עם כדורים, במיוחד כדורים שנועדו להתעסק עם פעולת עצבי המוח. אז לא לקחתי וזו הייתה הטעות שלי עליה שילמתי היום בארבע לפנות בוקר באמצעות התקף חזק בצורה מצמררת, כאבי תופת שגרמו לעיניים לדמוע ללא שליטה ולקיבה להתהפך.

וזה לא היה נחמד, בכלל לא היה נחמד...

אבל כמובן שאני גם מצליחה לנחם את עצמי, אומנם לא לחלוטין, אבל בכל זאת. התקווה שההתקפים יסתיימו בקרוב מאוד מנחמת, גם מנחמת אותי העובדה שבחמישי הקרוב ולכל המאוחר בראשון אני אקבל בפקס את תוצאות MRI-מוח שימפה את כל העצבים הקטנים שמסתחררים לי בתוך הראש ואדע ממה בדיוק אותה נוירולגיה טריגמינלית ארורה נובעת (גידול קטן שיושב לו על העצב הראשי או בסה"כ פגיעה בחומר הלבן שנגרמה בעקבות השפעת הקשה שהתנפלה עלי בחורף), ומשם... משם אני כבר יכולה לראות את הסוף של הסיפור הלא מוצלח הזה, את הטיפול, את הפסקת הכאבים, את החזרה לשיגרה הנורמאלית, המעבר לדירה החדשה עם הברברי ותחילת הלימודים לצמד התארים החדשים באוקטובר. זה קרוב, כל כך קרוב... אני כבר לא יכולה לחכות.

---

לפני כמה דקות קיבלתי חדשות רעות. בן דודו של אבא התקשר מארצות הברית כדי לשאול על המצב שלי ותוך כדי כך סיפר שהסרטן אצלו שוב חזר, שאיתרו אצלו בבדיקת MRI השנתית גידול נוסף, הפעם אך ורק במוח. בקרוב הוא עובר ניתוח להסרת הגידול, ניתוח פולשני שיכלול את פתיחת הגולגולת, ניתוח מהסוג הוא כבר עובר בפעם השלישית בשתיים-עשרה השנים האחרונות.

זה מפחיד, זה מדאיג, זה מלחיץ.