היום היה הייתה לה הפגישה עם הנוירולוג שהיה כהרגלו אדיב וחביב ומקצועי (תודה לאל בעיקר על האחרון). גיליתי כמה דברים טובים וגם כמה שלא כל כך נכנסים לקטגוריה זו.

מסתבר שהסיבה העיקרית שהרופא הפנה אותי לבדיקת ה-MRI הייתה שנמצאו אצלי תסמינים ראשוניים של טרשת נפוצה והוא, במקצועיות מבורכת, לא הפחיד אותי מראש ופשוט שלח אותי לבדיקה. הבדיקה יצאה תקינה לחלוטין, אפילו הרמז הקלוש ביותר לטרשת נפוצה לא היה שם, מה שאומר שמהגרוע מכל ניצלתי. ולמי שלא כל כך מכיר את המחלה הזו אני אגיד רק דבר אחד, לא חיים איתה הרבה זמן והיא בעצם גורמת לניוון הדרגתי של שרירי הגוף כך שגם את החיים בצילה ניתן אך בקושי לכנות חיים. אז הנה לה הקלה של ממש.

הסיכום הסופי של הנוירולוג היה מאוד פשוט: הנוירולגיה הטריגמינלית שלי היא ישירה ולא משנית, כלומר נגרמת מהפגיעה בתפקוד העצב עצמו ולא בגלל מחלה אחרת שפוגעת בעצב בצורה עקיפה. מה שבתורו אומר שקל יותר לטפל בזה, רק ש"לטפל" זה לא "לרפא". גם הפעם הרופא היה אדיב וחביב ומקצועי ביותר, אמר שישנם כדורים שאני צריכה לקחת (מדובר באותו "גבפנטין" שהוא רשם לי בפעם הקודמת, רק במינון יותר גבוה), ושקיים סיכוי שהכאבים יעברו אולי אפילו לחלוטין, אבל בעיקרון רצוי שאדע שמדובר בתסמונת כרונית. כלומר, רוב הסיכויים שזה נשאר איתי לכל החיים. וזה.. זה כבר לא מביא איתו הקלה גדולה. בכלל לא.

ובינתיים אני רק יכולה להכריז בחגיגיות שזו המחלה הכרונית הרשמית הראשונה שלי. חתיכת נקודת זינוק מכובדת. לא התחלתי בקטנה ממשהו פשוט יותר וכואב פחות. לא, הלכתי על משהו יותר גדול ואפילו די נדיר. מיוחדת שכמותי...