כבר קרוב לשלוש שנים שהוא לא איתנו, לא חלק מהמשפחה הזאת, לא חלק מהעולם הזה. הוא הלך לפני שלוש שנים, אי-שם באמצע הסתיו, בשיאה של עונת המתים. הוא הלך בפתאומיות, במהירות, מבלי שאיש מאיתנו היה מוכן לכך. הוא הלך והשאיר אחריו משקע, כפי שמשאירים כל ההולכים, רק שבניגוד לחלק ניכר מהמקרים המשקע היה יותר מריר-מתוק מאשר מריר, עצב מהול בהקלה.

אפשר להגיד שגדלתי בבית של סבא וסבתא. כשהייתי פיצפונת הייתי מושארת בביתם כשאמא הייתה יוצאת לסיבוב ההופעות הבלתי נגמר, לאחר מכן הייתי נשארת שם ללא קשר להעדרות של אותה אמא, שכבר הספיקה לעזוב את חיי הבמה הקטנה ולעבור לעבודה פדגוגית בבית ספר למוזיקה. כשמלאו לי תשע הושארתי בבית של הסבים סופית, ההסבר היה שונה בכל פעם: מקום מגורים טוב יותר, מקום לימודים טוב יותר, השגחה תמידית וטובה יותר, סיכוי טוב יותר להצליח בעתיד... משהו "טוב יותר" שהובטח, אך מעולם לא קויים.

אז אפשר להגיד שגדלתי בבית של סבא וסבתא, אפשר להגיד שהם אלה שגידלו אותי, היו מעין הורים פונדקאים, מחליפים, תחליפים, והיה בכך משהו טוב אבל גם רע היה ללא כל ספק.

אני חוששת שסבא היה החלק הכי קשה בעסקת ההורות הלא מוצלחת הזאת, בעיקר כי לא התאים לו תפקיד ההורה ולא משנה עד כמה הוא אהב ילדים או ניסה לשחד אותי מדי פעם במתנות קטנות וחסרות טעם. האמת היא שלא התאימו לו גם תפקידים אחרים: של סב, של אב, של בעל, של בן-אדם. הוא לא כל כך ידע איך להתנהג בכל אחד מהם, בכל מקרה זה הרושם שנוצר אצלי ואני חוששת שגם אצל בני משפחה אחרים. הוא אומנם לא היה רע במאת האחוזים, אחרי הכל הוא היה זה ששר לי שירי ערש כשהייתי תינוקת והקריאה לי חלקים מסיפורי ילדים ולאחר מכן מ"האמן ומרגריטה" או ספרות אחרת שלא התאימה לילדים כלל. הוא היה קונה לי מתנות קטנות, משחד אותי בגלידה או צעצועים, לוקח אותי לטיולים בפארקים וגני חיות. הוא דווקא היה מצליח בתפקיד הסב במקרים האלה, רק חבל שהם לא היו עניין קבוע, ורק הלכו והתמעטו עם הזמן.

אני לא יודעת מה הפריע לי יותר בהתנהגות שלו, האם היו אלה הרגלי השתיה הלא הכי בריאים, ההתעללות המתמדת באישתו, חוסר שביעות הרצון הבלתי מוצדק שהפגין כלפי בנותיו או היחס שהתחלתי לקבל ממנו אחרי היום הולדת השישי או השביעי שלי. כנראה שזה היה השילוב של כל אלה, אחרי הכל כל אלה קשורים כל כך חזק עד שלהפריד בינהם הוא דבר בלתי אפשרי. בכל מקרה, היו בהתנהגותו לא מעט דברים בעייתיים שבאו לידי ביטוי בהתעללות מילולית ונפשית.

אני אפילו לא יודעת אם הוא אהב אותי, אם הוא אהב אותי גם אחרי שהתחלתי להתבגר, כשהתחלתי להבין איזה משטר הוא מחולל בבית, אחרי שניסיתי להתעמת איתו. מהילדה הקטנה שקיבלה מתנות וחיוכים הפכתי ל"כלבה" ו"זונה קטנה", "טיפשה", "מטומטמת" וכל אלה "בדיוק כמו אמא שלה" ו"בדיוק כמו סבתא שלה", וכל זה רק בגלל שהתבגרתי, בגלל שהבנתי עד כמה הוא לא צודק, עד כמה הוא פוגע בסובבים אותו.

אומרים שאסור לדבר רעות על המתים, אבל מה כבר אפשר לעשות אם הרע מעפיל בהרבה על הטוב? מה עושים במקרים כאלה? האם באמת מותר להרגיש הקלה על כך שאדם שפגע בך ובאהוביך במשך שנים כבר לא נמצא לצדך? אני באמת לא יודעת את התשובות לשאלות האלה, איש לא הכין אותי לקראת המצב הזה, איש לא לימד אותי איך מתנהגים במקרים מהסוג.

עברו כבר כמעט שלוש שנים מלאות, שלוש שנים שנראות כמו נצח, נצח של שקט ושלווה, של הקלה, של היכולת לנשום מבלי שמישהו יגיד לך שהנשימה שלך מפריעה לו, מבלי שנוכחות של מישהו תגרום לאותה נשימה להתקע עמוק בגרון.

אז אולי אני לא אדם טוב במיוחד, אולי אני עושה משהו לא בסדר, אולי אני נותנת חופש לרגשות שאין להם מקום. אבל עברו כבר שלוש שנים וגם השנה אני מרגישה נוסף לעצב מסוים גם הקלה לא מבוטלת.

מקווה שטוב לך היכן שאתה נמצא כעת, מקווה ששלו לך ונוח ומקווה גם שאתה נוח לאחרים, שכבר אין לך את הצורך לפרוק את כעסך על הסביבה.

תודה לך שהיית, למרות הכל תודה, ותודה לך שעזבת.
תנוח על משכבך בשלום.