"איש איש באמונתו יחיה" הוא אחד המשפטים הנכונים ביותר עבור האנושות, בכל מקרה בעיני, אחרי הכל כל אחד חי בסופו של דבריו על פי אמונותיו על כל צדדיהן וגווניהן, צורותיהן, יופיין ושיגעונותיהן האישיות.

כל אחד מאמין במשהו, בכמה "משהויים" בדרך כלל, ואני...

אני מאמינה בכוח עליון כלשהו, אחד לו אני מעדיפה שלא להצמיד שם מדויק.

בכך שצריך להגיד "תודה", "בבקשה" ו"לבריאות".

בעצמי, למרות שזה לא תמיד קל, וזאת כי אני מאמינה שאדם שלא מאמין בעצמו הוא אדם אבוד. 

בכך שלהשאיר ברכות קטנות של "שבוע טוב" או "המשך יום מקסים" בבלוגים רנדומליים זה תחביב לא רע למדי.

בקיומם של אנשים טובים, למרות שכבר למדתי שמספרם רחוק מלהיות גדול.

בכוחה של הרפואה המשלימה, אך גם בכך שהיא לא יכולה לבטל בשום פנים ואופן את הרפואה הקונביציאונלית כיוון שהיא באה אך ורק להשלים בדיוק כפי ששמה מרמז.

גם בכך שקיים סיכוי לחיים על כוכב לכת אחר אני מאמינה, אחרי הכל אין מצב שאנחנו עד כדי כך מיוחדים, מה גם שהיקום בו אנחנו חיים מאוד אוהב תבניות שחוזרות על עצמן (זו תיאוריה מאוד מרתקת עליה קראתי בזמנו במספר ספרים ומאמרים) הדבר ללא כל ספק מגדיל את הסיכוי למציאת לפחות עוד מקום אחד שוקק חיים אי שם בשמיים.

אני מאמינה בין היתר בכוחה של מילה כתובה ונאמרת וגם בכוחה של אמונה כי בזכותה גם הרים מסוגלים לנוע אל עבר מוחמדים כאלה ואחרים (גם אם הדבר מתרחש בעיקר במובן המטפורי).

אני מאמינה שכמעט בכל אדם טמון יופי, מנטאלי ופיזי, ושמעטים אלה המצליחים להשמיד בתוכם את היופי הזה.

אני מאמינה שקריאה מפתחת את החשיבה והדימיון וכך גם שיחה, ויכוח (למרות שלאחרונה אני לא במצב לויכוחים) וכתיבה.

אני מאמינה שחשוב ללמוד, להתפתח ולהתקדם בכל גיל, שחיי האדם אמורים להיות דינמיים, שחשוב לשאוף למיצוי הפוטנציאל הטמון בך.

אני מאמינה באהבה, עד כמה שזה נשמע נאיבי ורומנטי. לדעתי היא לא שמורה רק לילדות בנות שבע-עשרה או ספריה של ג'יין אוסטין (למרות שאם לחשוב על כך לעומק, הכתיבה של אוסטין היא דווקא טראגית).

אני מאמינה במזל ובהעדרו, אך לא מאמינה שהוא זה שמסובב את העולם ומניע אותו.

אני רוצה להאמין בקארמה, אבל זה פשוט לא הולך לי. אחרי הכל כבר עברתי חוויות רעות מבלי שהספקתי לעשות רע לאחרים, ואם היו אלה חוויות שהייתי אמורה לעבור על מנת לקבל פיצוי כלשהו לאחר מכן, אז מצטערת אבל שום פיצוי לא קיבלתי ואין לי כל כוונה לחכות לו. אז כן, קארמה היא לא אחת מאמונתי.

אני מאמינה שאני צריכה לשמור מסורות מסויימות שמאפיינות אותי ולהעביר אותן הלאה לדורות הבאים כדי להנחיל בהם לפחות מעט מדברי העבר: מהארצות מהן הגיעו אבות המשפחה, מהדת בה דגלו, מהאמונות שהיו להם.

אני מאמינה שלא נועדתי להיות צמחונית, אחרת על מה ולמה בראה לי האבולוציה ניבים. אומנם גם לא נועדתי לזלול יותר מדי בשר, אחרת האבולוציה לא הייתה מובילה אותי אל רופא השיניים לעקירה של כל ארבעת שיני הבינה הבעתיות והכואבות שבעברן הקדום שימשו ללעיסה של בשר קשה. אבל אני מאמינה גם שזכותו של כל אחד לבחור בדרך הצימחונית ומי שעושה זאת שיבורך לו, רק שלא ישכח למלא את מלאי הברזל שלו מדגנים, קטניות, פיטריות ואולי אפילו תוספי מזון.

אני מאמינה שרצוי לשמור על האופטימיות בשעות הקשות, אבל לא תמיד מצליחה ללכת בעיקבותיה של אמונה זו וכנראה בגלל זה אני מאמינה שאין לי סיכוי להרפא סופית ושקיים סיכוי שגם אחרי הטיפול, יעיל עד כמה שיהיה, המחלה הארורה תתפרץ מתישהו, אחרי הכל מדובר במחלה כרונית.

אני מאמינה בשיווי משקל ודרך האמצע, בכך שלא צריך להיות קיצוני ויש לשמור על איזון, על מרכז יציב כלשהו ובתקווה נטול הגזמות.

אני מאמינה שבסופו של דבר יהיה טוב, למרות הכל ואולי אפילו בזכות הכל.

אני מאמינה בכך שצריך להאמין.

ובמה אתם מאמינים?