אם הייתי צריכה לבחור כישרון כלשהו ולהצהיר בוודאות שהוא נמצא ברשותי ופועל במלוא הווליום, כנראה שהייתי בוחרת בכישרון הפגיעה העצמית. יש לי כישרון מדהים לפגוע בעצמי, לעולל לגוף שלי חבלות על כל סוגיהן ואת כל זה אני עושה בקלילות ובטבעיות מפחידה.

אז לפני קצת יותר משבוע "בישלתי" לעצמי את קצה אחת האצבעות ביד שמאל כאשר ניסיתי לכבות קומקום חשמלי מקולקל. הקומקום נתקע על רתיחה, רתח ורתח ורתח ואם לא הייתי מכבה אותו ידנית הוא היה נשרף ואולי תוך כדי כך דופק כמה מהפיוזים בבית או שורף את המטבח כולו. רק חבל שבאמצע המעשה ההירואי הזה של הצלת הקומקום, המטבח והפיוזים היד שלי נתקלה בענן של אדים, קיטור של ממש, ואחת האצבעות שלי נפגעה בהתנגשות זו. אומנם זה לא כאב יותר מדי ועכשיו אי-אפשר אפילו לראות שהאצבע שלי הייתה במצב well done רק לפני כמה ימים. אבל כאן הסיפור לא נגמר...

באמצע השבוע הזה הצלחתי לטגן לעצמי את הרגל בזמן טיגון דגים בשמן עמוק. מעט שמן נשפך לי על הרגל, רותח ומבעבע, וכששטפתי את הכוויה החדשה יחד עם השמן נשטפה מהרגל שלי גם חתיכה של עור. אומנם מדובר בחתיכה קטנה, אבל המראה היה לא מי יודע מה נעים וללא כל ספק לראות איך חתיכה של אפידרמיס מחליקה ממקומה הקבוע זו חוויה מוזרה למדי. אבל למרות כל המוזרות ואי-הנעימות גם הכוויה הזו מתחילה להחלים. בעיקרון אפילו אפשר להגיד שהיא קטנטנה, באורך של הזרת שלי בערך, ואני בטוחה שהיא תעלם במהירות כמו כל הכוויות שאי-פעם היו לי.

אני יודעת שהפרטים מעט מגעילים, ואולי אפילו לא מעט, והרשתי לעצמי להתפרע עם התיאורים, אבל הם ללא ספק מסבירים לא רע את המושג "נזקים עצמיים". לאחרונה אותם נזקים עצמיים ארורים התרבו והפכו למגוונים ותדירים יותר. אני לא יודעת אם זה קורה בגלל הטישטוש שגורמים לי כאבי המחלה או בגלל הטישטוש שגורם לי הטיפול נגד הכאבים האלה, אולי זה השילוב של השניים ואולי פשוט חוסר מזל. בכל מקרה, מה שזה לא יהיה מקווה שיעבור במהירות, כבר ספגתי מספיק נזקים אז תודה אבל נוספים אני לא צריכה.

האמת שמה שהכי מפתיע אותי הוא לא התדירות המוגזמת של החבלות העצמיות שאני סופגת, אלא התגובה שלי לכאב. אם הייתי צריכה לבחור פחד אחד עיקרי שמניע את כל הפחדים האחרים שלי, הייתי בוחרת בפחד מכאב. מכאב אני פוחדת וכאב אני לא סובלת ועם כאב קשה לי להתמודד, בכל מקרה זה מה שחשבתי. אבל בזמן האחרון אני מתחילה להבין שלמרות כל הפחד וכל השנאה אני יודעת להתמודד איתו טוב, יותר מטוב אפילו. אני לא יודעת אם מדובר בכוח סבל או במנגנון כלשהו שגורם לי להתנתק מהתחושה ולהרגיש אותה כמו ממרחק... מה שזה לא יהיה, זה עובד וזה כנראה הדבר היחיד שמציל אותי כרגע.