בהתחלה איש לא קרא לזה "מלחמה". מילה גדולה מדי, קשה מדי, משמעותית מדי ולמרות כל הבלאגן גם וודאית, וודאית מדי.

האזעקה הראשונה נשמעה כמו תרגיל ואנחנו, חיילים לא ממושמעים במיוחד בכל עניין התרגולים אך מורגלים מדי לעיסוק בעבודה משרדית ויהי מה, נשארנו בביתנים הקטנים שלנו. המשכנו בעבודה השוטפת מול מסכי המחשב וערמות צווי הגיוס תוך התעלמות שלווה מכל מה שמתרחש, אחרי הכול מה הסיכוי שכל זה אמיתי?

צעקות הרס"ר מלאות זעם מהול בדאגה, אחרי הכול הוא ראה אותנו כילדים, אחרי הכול זה בדיוק מה שהיינו אז, הצליחו לעורר אותנו, לגרור אותנו מהחדרים הסגורים אל הבניין היחיד בבסיס שהיה עשוי בטון. שני חדרים פנימיים, גג יצוק, לא מקלט או ממ"ד, לא הגנה של ממש, אך בכל זאת הוזעקנו לשם. ישבנו, מי על הרצפה ומי על המיטות, החדר היה בסופו של דבר חדר השינה של התורנים והמרותקים, ומי על הכיסאות הבודדים שנגררו לשם בחיפזון.

היא הגיעה באיחור, צעקות הרס"ר לא הגיעו עד למשרד המרוחק שלה, איש לא אמרה לה שכול זה באמת קורה. פיניתי בשבילה את הכיסא שלי והתיישבתי על הרצפה לידה. האזעקות הדהדו, הפלאפונים קרסו. היא הצליחה להשיג את אחותה בדרך נס כלשהי, ביררה אם כולם בסדר בבית. כולם היו בסדר. לי איש לא ענה.

חזרנו למשרדים אחרי פרק זמן לא מוגדר שנראה כשניות ספורות אבל גם כנצח קטן ואך בקושי נסבל. עוד אזעקה. עוד חזרה לחדר הבטון. היא ישבה על הכיסא, אני על הרצפה לידה, ראש רכון על ברכיה והיא לטפה את הרעמה כהה-אדומה של ראשי ואמרה לי שהכול יהיה בסדר, שכולם אצלי בבית בסדר, שיענו לי, שאני לא אדאג.

צלצול וכולם באמת בסדר, בסה"כ קריסה של הקווים, של האותות הבלתי נראים הרצים באוויר, בעיה תקשורתית שנפטרה לעת-עתה. "הכול בסדר, תחזרי הביתה ברגע שתוכלי. אל תדאגי."

רק התורנים של אותו יום הושארו בבסיס וכל היתר שוחררו להם אל ההפגזות ואל החזרה לבתים לצלילי הטילים הנופלים. היא הייתה איתי. רחוב הצמוד למסלול האוטובוס שלה נפגע והיא העדיפה להזמין את עצמה אלי, בכל מקרה עד שהעניינים יירגעו קצת. מצאנו טרמפ, הצטופפנו ברכב קטן של הילדונת הקטנטנה מהמשרד שלי. בכבישים היה מצב די כאוטי. ביציאה מהבסיס כמעט דרסנו עז שהשתוללה בדרך העפר, מבוהלת מכל המהומה שסביבה. זה היה אבסורדי ולא מציאותי ובאופן עצוב למדי גם די קומי.

הגענו אלי, אל הדירה הדו-מפלסית של הסבים שלי בה גרתי באותה תקופה, מרחק הליכה מהים. עוד אזעקה ואנחנו ישבנו בחדר שלי על השטיח שליד המיטה, שתי ילדות מבוהלות. חלק מילדי המדים פוזרו לבתיהם, חלק ישב במקלטי הבסיס, חלק היה בקו האש, נלחם או מנסה שלא להיחטף. ילדים על מדים, חיילי צעצוע, זה כל מה שהיינו אז. ילדים שצריכים להגן על פיסת האדמה שלהם, צעצועים שתלויים על חוטים שנמשכים ומכוונים אותנו, גוררים אותנו לתוך כל המהומה המפחידה הזאת.

"זו מלחמה."

"פעולת לחימה, נכון להרגע. אבל בעיקרון כן, זו בהחלט מלחמה."

"מה נעשה?"

"את מה שצריך, את התפקידים הקטנים שלנו ומקסימום אם הכול יהרס בסוף ולא יישאר כאן שום דבר אחרי שהכול יגמר נברח לדיסני-לנד. את תהי שלגיה ואני סינדרלה. נסתדר. אני אפילו מבטיחה לחזור לבלונד הטבעי שלי."

היא חייכה, אפילו לא מודעת לכך שזה היה ציטוט ולא הברקה אישית, עיוות קל של משפט מסרט. הינו אז בסה"כ ילדים, חיילי צעצוע. מה כבר הבנו? מה כבר יכולנו לעשות?

אז עכשיו זו אפילו לא פעולת לחימה, אלא רצף של פיגועי ירי ותגובה אליהם. הפעם כל זה מתחולל בדרום ולא בצפון. אבל גם הפעם ילדי המדים, דור חדש של חיילי צעצוע, מעורב בכל העניין הזה, מתבגר או נשבר או שניהם גם יחד.

מקווה שהמצב לא יתדרדר.

מקווה שהכל יסתיים בשלום עם מינימום נפגעים.

מקווה שהרגיעה ממנה נהננו בחמשת השנים האחרונה תשוב אלינו.