"אני מאוד מקווה שאת לא מתכוונת לצום ביום כיפור." כך האדון הברברי מבטא את הדאגה שלו, אחרי הכל הוא מכיר אותי מצויין ואת שגעון השמירה על מסורות עיקריות שנחת עלי לפני כמה שנים טובות ומאז צמוד אלי כמו זנב לתחת. הוא כבר דאג שאני לא אצום בתשע באב, חלקית כדי שהחומרים הכימיים שחיים להם בכיף בתוך עטיפת הכדור הכתומה לא יעשו לי חור בבטן (טוב, כנראה שחור הם לא יעשו, לא ישירות, אבל בחילות מטורפות וכאבים חזקים כן), וחלקית כדי למצוא עוד אדם, שותף לעברה, דרכו יוכל לעשות "דווקא" לדת.

העניין הוא שהברברי שלי בא מבית דתי, ליתר דיוק לא "בא", אלא "משתדל לצאת" ממנו בכל הכוח ותוך כדי מנסה לגרור אחרים אחריו כחלק מתהליך החזרה בשאלה האישי שלו. חייבת להודות שעד השנה שעברה איכזבתי את הברברי ולא שיתפתי פעולה, אחרי הכל אני יצור עקשן מטבעי (תערובת של מזל טלה ושור, אם זה אומר למישהו משהו) ואם הייתי מספיק עקשנית כדי לשמר כמה מסורות עיקריות עליהן לאיש מהמשפחה שלי כבר אין כל חשק להשתדל ולהקפיד, אז אני בספק אם ידיד טוב אחד זה כל מה שידרש כדי לשכנע אותי להפסיק. אני לא אדם דתי ואפילו האמונה שלי היא יותר אבסטרקטית מאשר מוגדרת, אבל בכמה מסורות עתיקות אני בוחרת להתמיד. ובכל זאת השנה אני מרגישה כמו המשת"פית הקטנה של הברברי, גם אם הסיבה האמיתית שלי לוויתור על הצום היא רפואית נטו. ומה אני אגיד, מוזר לי עם זה.

אז השנה אני לא צמה בכיפור.

טיפול תרופתי אגרסיבי, חובה לאכול ולשתות כמויות גדולות של מים. כנראה שבכל מצב אחר זה לא היה עוצר אותי והייתי צמה בכל זאת, אבל אחרי עשרה חודשים של כאבי תופת, הקאות ועוד כמה סימפטומים לא סימפטיים אני מפחדת לעשות משהו בניגוד להנחיית הרופא. כך שאת חשבון הנפש שלי השנה אני אעשה על בטן מלאה ודם רווי כימיקלים.

אז שיהיה צום קל לכול הצמים (מקווה שבשנה הבאה אוכל לחזור לשורותכם),

וגמר חתימה טובה לכולם.