הנושא הזה הפך לכול כך יומיומי בשנים האחרונות, כל כך שכיח, מוכר וידוע לכל. הפרעות האכילה צצות בטלוויזיה ובעיתונות, במדורי הרכילות על כוכבות הוליווד ואפילו כוכביות ארץ הקודש, בתוכניות טוק-שואו שונות, בסרטי תעודה, על הבלוגים והאינטרנט ככלל בכלל אין מה לדבר. הן בכל מקום, צמד החמד אנה ומיה, ורובנו כבר למדנו להתייחס אליהן בנפנוף יד ולהגיד "טוב נו, כמעט לכל בחורה יש את זה.", "זה לא ביג דיל", "זה עובר", "כל מה שצריך זה לחזור ולאכול כמו בן אדם" מבלי להבין באמת את משמעות המחלה, מבלי להתעמק ולהעמיק מחשבה, מבלי לדעת באמת על מה מדובר ועד כמה הנונשלנטיות שלנו לא במקום. ואולי בעצם הנונשלנטיות הזאת הינה במקום, או בכל מקרה מגיעה ממקור מובן, אחרי הכול אנחנו מגלים אותה כי לא עברנו את החוויה בעצמנו, כי הדבר הכי קרוב אליה שחווינו הייתה דיאטה קצרת טווח שהפסקנו ללא בעיות מיוחדות, כי אנחנו לא מסוגלים להבין על מה מדובר לטוב ולרע שבכך.

אותי אישית העניין הזה, הפרעות האכילה וחוסר ההבנה שלהן, מצליח להפחיד ולא מעט ויחד עם זאת גם לסקרן מבחינה פסיכולוגית. אני מקווה שאני לא מעליבה אנשים שסובלים מההפרעה (זו באמת לא הכוונה שלי, ואם משהו בכתיבה שלי פוגע, אז אני מצטערת על כך), אבל אני מוצאת אותה כמאוד מעניינת עם כל, ואולי דווקא בגלל כל, העוצמה שלה, השילוב של הגוף והנפש שכל כך מאפיין אותה, הדואליות הזאת בין מה שבראש ובנפש לאופן שהדברים באים לידי ביטוי דרך הגוף והצורך לשנות אותו לעתים אף בצורה מאוד קיצונית.

כמה סרטים ראיתי בנושא אני באמת לא זוכרת, כמה מאמרים קראתי גם לא ממש זכור לי, אבל הכמות שלהם הייתה לא קטנה, ובכל זאת  לא היה בהם מספיק כדי להבין את העניין באמת. גם עכשיו אני לא יודעת אם אני מבינה את הדינמיקה שמאחורי הפרעות האכילה. חלק ממני אומר לי שכן וחלק אחר דווקא משוכנע שלא. מצד אחד יש את הקלילות, את הטוהר הזה של הגוף, לאו דווקא רזון כביטוי ליופי, אלא רזון כביטוי להישג, ליכולת, שליטה. לעתים זו דרך לבלוט, להיות טובה יותר, אולי לא מאחרים אבל בהחלט ממה שהיית קודם. לעתם זו דרך להעלם, לקטון, לדעוך, להראות לכולם את ההעלמות שלך או להסתיר את עצמך מאחרים, להתנדף, להיות פחות. לפעמים זה רק עוד קילו ועוד אחד ועוד אחד, לפעמים זה עניין של היקפים, לפעמים זה עניין של שעות הצום או מספר הקלוריות ליום, אבל תמיד ישנה ספירה כלשהי ותמיד, אבל תמיד, ישנן המחשבות. ישנו הצורך בתמיכה, הן לקבל והן לחלק לאחרים בשפע, עידוד, ברכות קטנות על הישגים, תחושה של השלמה על ביצוע המשימה מהולה בדכדוך כי המשימה הזאת לא הייתה האחרונה. אבל האחרונה באמת קיימת? אני לא יודעת. והנה אני חושבת שאני מבינה את כל זה, אבל יחד עם זאת בטוחה שכל מה שאני רושמת הוא לא יותר ממילים סתמיות.

נפגשתי עם הנושא במלוא עוצמתו בזמן הצבא ובעיקר בשנה הראשונה אחרי השחרור כשנלחמתי עם עשרת הקילוגרמים שהצטרפו למצבור השומנים הקבוע שלי.  את הדיאטה בחרתי לתעד כאן בישרא (כמה לא מפתיע). פתחתי בלוג, בחרתי כינוי חדש, נשי ותמים שכלל יסודות מהעולם הצומח, התחלתי לכתוב באופטימיות, הומור ונחישות על ההשמנה הלא צפויה שלי, על הדיאטה, הספורט, הרגשות והתחושות שלי לאורך כל הדרך. מבלי לצפות לכך "התקבלתי" ישירות לקהילת "הילדות המרזות", כך כיניתי ביני לבין עצמי את נערות ונשות הדיאטה על כל רמותיהן. הן היו מקסימות, תומכות, מעודדות, מבינות, כובשות ואני בטוחה שבלעדיהן הדיאטה הייתה נראת לי קשה יותר.

בסופו של דבר סיימתי את הדרך שלי עם מינוס של 13 (ואולי בעצם זה היה 15? אני באמת לא זוכרת במדויק) קילוגרמים והידיעה שישנם אנשים טובים ונחמדים בעולם הזה שיהיו שם בשבילך למרות שבפועל הם אינם מכירים אותך, אבל גם עם הבנה טובה יותר של כל מושג "הפרעות האכילה", אחרי הכול כמה מהבנות המרזות שלי תיעדו בבלוגיהן בדיוק את התופעה הזאת. הן לימדו אותי לא להתנשא מעל המחלה, לא לדחוף לחולים בה "תרופות פלא" כמו "פשוט תאכלו כמו שצריך וזהו" ובגדול להיות יותר סובלנית ויותר מבינה, בוודאות יותר אבל אני לא בטוחה שלגמרי.

לפני כחודש-חודשיים רציתי לפצוח בדיאטה נחוצה נוספת, אחרי הכול צברתי לי שוב עשיריה עודפת של קילוגרמים במשך תקופת המחלה הלא בדיוק קצרה שלי (מי שאמר שכשחולים – מאבדים משקל, כנראה לא שמע על מחלות כאב נוירולוגיות שהטיפול התרופתי שלהן פותח את התאבון ברמות על). נזכרתי בדיאטה הקודמת ובתמיכה שבעזרתה עברתי אותה בשלום, עברתי שוב בישרא, חיפשתי את הילדות המרזות שלי. אבל הילדות המרזות נעלמו ברובן, אלה שנשארו דעכו דרך המילה הכתובה, הפחידו אותי במלל שזרם מתוכן אל מסך המחשב. אולי הן נסחפו יותר מדי, אולי שחררו איזה שד שהיה כלוא בתוכן מלכתחילה, ואולי זה משהו אחר שאני פשוט לא מסוגלת להבין. הן היו הילדות המרזות שלי, הילדות היפות שלי, העדינות והמעודנות, הרגישות ומהעודדות. מהן למדתי לשמור על אופטימיות, לחלק מחמאות כנות, לעודד, לברך, לתמוך, אבל עכשיו הן נעלמו ומה שנשאר... מה שנשאר דמה יותר מדי למאמרים ולסרטי התעודה שקראתי וראיתי.

אני באמת מצטערת אם המילים שלי פוגעות במישהו, זו באמת לא הכוונה, ואולי אני לא בן אדם טוב במיוחד או מבין במיוחד אבל הפרעות האכילה על כל גווניהן מצליחות להפחיד אותי. ההיסחפות, ההתמכרות, הדעיכה, התחושה הזאת שלא משנה מה את עושה זה אף פעם לא מספיק.

אולי דווקא יש משהו טוב בפחד הזה, אולי בזכותו אני אפסיק את הדיאטה שלי בזמן הישר בסוף העשיריה שלי. ואולי אני אפסיק בזמן מסיבות אחרות, אחרי הכל מה לי ולהפרעות האלה, אני בסה"כ עושה דיאטה כי בואו נודה בכך – אני, בניגוד לחלק מהילדות המרזות, באמת זקוקה לאחת כזו.