מאז ההתפרצות של המחלה הארורה הזאת ישנם ימים בהם אני פשוט רוצה לטפס על קירות, לשלוף ציפורניים, לנעוץ אותם בטיח, לטפס עד התקרה ממש תוך תקוות שווא מוזרה שהדבר יעזור, יפטור אותי לזמן מה מהכאבים.

גם עכשיו יש לי את החשק הזה, למרות שעם ההתקפים אני מתמודדת טוב יותר כרגע, חלקית בזכות הכדורים וחלקית בזכות שכנוע עצמי. החשק המוזר ומלא העצבים לטפס על איזה קיר או שניים. אומנם בעוד כשעה וחצי – שעתיים הוא יעבור ברובו והכימיקלים שיזרמו במחזור הדם שלי ירגיעו מעט את פרכוסי העצבים הגורמים לכל הסבל הזה, אבל עד אז... עד אז אני ארשה לחשק שלי להתפרע מעט ולו רק בגבולות המחשבות.

פעם הייתה לי דרך לא רעה להתמודד עם לחץ, עצבים, ייאוש ואפילו כאב. הייתי מוצאת לי "מרחב צעקה", איזור מבודד כלשהו כמו חוף ים נטוש, ומרשה לעצמי לצעוק. לא על משהו או מישהו, ללא מלל ספציפי, פשוט למלא את הריאות באוויר ואז להוציא את הכל החוצה ולהרגיש איך כל מה שמציק לי נוטש אותי עם כל רטט של מיתרי הקול.

כרגע אני מרגישה שכבר אין לי צורך במרחב הצעקה הזה, שזו לא הדרך המתאימה ושאני צריכה למצוא לי דרך חדשה להוציא את כל העצבים או הבעיות שאלה גורמים לי. אולי באמת אנסה לטפס על קירות, בסביבה מבוקרת עם ציוד מתאים ומדריך טיפוס. ואולי לא, אחרי הכל אני א) מרוששת ב) בעלת פחד גבהים רצני.

ארמם.... חומר למחשבה.  

שאלה לקהל הרחב:

ומה הדרך שלכם להוציא עצבים, כאבים, יאוש וכל יתר הדברים הלא בדיוק נעימים שמצטברים לפעמים בפנים?