במלוא הכנות? אין לי מושג.

אומנם אני משתייכת לאותו זן מעצבן מעט של הכותבים הכפייתיים שמעדכנים את הבלוג באופן קבוע, מטקטקים מיילים על ימין ועל שמאל וכותבים סטטוסים בפייסבוק ( אומנם לא בדיוק מבריקים או מקוריים או בעלי תוכן ממשי, אבל בואו לא נתמקד בפרטים שוליים). האמת שגם שירה יצא לי לכתוב וגם סיפורת, אבל הרמה כמובן הייתה לא מהגבוהות. משום מה תמיד חסר בכתיבה שלי אי-איזה צימוק שיהפוך אותה לקצת יותר... אררמם... קריאה.

לפעמים אני אפילו מרגישה שאני פשוט לא יודעת לכתוב. כמובן שאני מכירה אותיות ומילים ויכולה להרכיב מאלה גושי מלל, אבל בחיי שלקיפוד יש יותר אלגנטיות ולבייגלה יותר חכמה מאשר לגושי המלל שלי. גם ההשראה זה לא בדיוק משהו שבא אלי בקלות והמוזה כנראה הלכה לאיבוד אי-שם בדרך, ובגדול אני לא מכילה את המרכיבים הנחוצים להכנת סופר מצוי, בכל מקרה לא כרגע.

כמובן שאני יכולה פשוט להשלים עם המצב, להגיד לעצמי "טוב נו, לא כולנו נולדנו סופרים", אבל קשה לי עם ההשלמה הזאת. אחרי הכל זה סוג של חלום אישי, לכתוב משהו עם התחלה, סוף, תוכן ורעיון שאחרים ירצו לקרוא. אבל הנה אני כאן, כותבת כהרגלי על כלום, בעוד שילדות בגילאי הטיפש עשרה, בעודן עושות הפסקה קצרה מעיון בחדשות היום העוסקות בעיקר בסוגיית ה"מי אנס את ג'סטין ביבר?" , מצליחות לחלוב מתוך מקשי הלפטופ הוורדרד שלהן רומן בן 42 פרקים. איך זה קורה? איך? ולמה אני לא יכולה להנחית את עצמי מול המחשב, או אפילו מחברת, ולשרבט לי סיפור משלי? תשובה אין לי וזה מתסכל, באמת.

אבל מי יודע, אולי זה רק עניין זמני, אולי ביום מן הימים המוזה תצלצל בדלת ותגיד "בואי מותק, עכשיו כותבים". מתאימה לי מוזה כזו, בחיי שמתאימה ומי יודע אולי היא גם תגיע. אני אופטימית. אופטימית למרות כל נטיפי התסכול קטנים שלי.

דרך אגב, אם מישהו ראה את המוזה שלי מסתובבת אי-שם, תגידו לה שהיא מוזמנת לחזור אלי בכל עת, אני מחכה.

ואם מישהו יודע משהו על השביתה האפשרית במשק ואם אחת כזו באמת תהיה מחר, גם כן מוזמן להודיע.