נכון להרגע לימודי היפנית שלי מסתכמים בכך שאני יכולה להגיד "אני תיק" ו.... זהו.

אין מה לעשות, זו לא שפה קלה. היא אומנם לא קשה במיוחד (למשל לדעתי, רוסית קשה בהרבה על כל ההטיות חסרות הפשר שלה. אחרי הכל לך תטה את המילה תפוח בעשר צורות שונות כולל יחיד, רבים, סוגי שייכות שונים וכו' וכו'), אבל בכל זאת את החיבור אליה עוד לא מצאתי.

אם רק היה לי זמן לשבת עם חוברת הדקדוק היפני שלי בארבע עיניים (לא שלחוברות יש עיניים, אבל בואו לא נתמקד בדקויות מהסוג), ולהבין מה היא רוצה ממני ומה אני בכלל רוצה ממנה, אז החיים שלי היו נראים הרבה יותר יפים. או לכל הפחות - היפנית הייתה נראת לי הרבה יותר מובנת. אבל זמן אין, וכוח אין, ואפילו שכל כבר אין.... אררגג.

טוב, האמת שהגזמתי קצת, ולהגיד "אני תיק" זה לא כל מה שאני מסוגלת לעשות.

אני גם יכולה להגיד "אני מטריה"...

ולכתוב מילים פשוטות בהירגנה.