האמת היא שאני מכורה לדברים הקטנים, רגעיים, לעתים אף נטולי חשיבות. אומנם כל מי שמכיר אותי קצת מעבר לברכות שלום מזדמנות יצהיר שאני מכורה לקפה, ויש אמת בדבר. אמת חלקית, אך בכל זאת אמיתית למדי. אך מעבר לאותו קפה מוחשי, מהביל ומריר מעט אליו אני מכורה, ההתמכרויות שלי מופשטות יותר ברובן וניפרשות בעיקר על פני קשת של תחושות, רגשות והרגלים קטנים ואך בקושי מורגשים.

אני מכורה למילים מסוימות כמו: "האמת היא..." או "לעזאזל", ועושה בהן שימוש תדיר למדי.

אני מכורה לכתיבה, בעיקר אחת מתפלספת ששפתה נראת כתערובת של ביטויים ספרותיים, מקטעי מאמרים אקדמאים, גזרי עיתונים, ציוריות רגשית יתר על המידה, שפת רחוב מהנמוכות שבנמצא וכל זה בטיבול עסיסי של לעז ואף מילים מומצאות פה ושם. לסלט כתיבתי שכזה אני מכורה והוא יוצא מבין אצבעותי, דרך המקלדת, הישר לכאן. אחרי הכל, רק כאן אני יכולה לתת לאותה התמכרות חסרת פשר חופש של ממש.

אני מכורה לריחות: של אוזון, של אדמה רטובה, קליפות הדרים, מי ים, שוקולד מריר, קפה על כל סוגיו ובושם גברי אחד שמעולם לא יצא לי לגלות את שמו, אך את ריחו אני יכולה לזהות בלי בעיות. הוא הופיע על מדפי הפארמים השונים לפני כמה שנים וכך גם על נציגי המין הגברי עצמם, והוא משגע אותי מאז.

אני מכורה לקרני שמש, לתחושה שלהן על העור, לחמימות שהן מעניקות לבלטות ואבני השביל בקיץ, לשחרור המהול בשובע מוזר שהן מעניקות לי כאילו הייתי אחת מאותם יצורים, צמח או חיידק, שעושים להם בכיף פוטוסינטזה.

אני מכורה להליכה יחפה. המוטו שלי בחיים, אחד מהם והפחות רשמי שבהם, הוא "פחות נעליים - יותר טוב". אומנם הכוונה שלי היא לא לנעליים עצמם, מפריטים אלה יש לי לכל הפחות שלושים זוגות, אלא לזמן שאני מבלה כאשר נעליים אלה נמצאות על רגליי. אני אוהבת ללכת יחפה, אפילו מכורה לזה. לפחות זה מסביר את הנטייה שלי לאבד נעלי בית מבלי לצאת מהדירה.

אני מכורה לחפירות ונבירות עצמיות, לחשיבה בלתי פוסק על "מה ולמה ואיך" בכל הקשור לדברים שקרו לי או כאלה שמצפים לי בעתיד. זו חשיבה אגוצנטרית, לא בריאה מצד אחד אך בריאה ביותר, בזכות תרומתה להבנה העצמית, מצד שני. האמת היא, שאין לי חיבה מיוחדת לעיסוק הזה, אבל אני מתמידה בו בכל זאת.

אני מכורה לעוד כמה וכמה דברים, לכל אותם ההרגלים הקטנים אך התמידיים שלי. אני מגדירה אותם כהתמכרות כי אני בטוחה שבלעדיהם אני לא אחזיק מעמד, בכל מקרה לא לאורך זמן. הם מה שהופכים אותי לאותו "אני", לטוב ולרע שבכך, המוצג כאן וגם לאותו "אני" המוצג במציאות שמחוץ לבמת הכתיבה הקטנה שמעניק לי ישרא. אבלכאן אני כבר מתחילה לגלוש לנושא מתפלסף יתר על המידה, ככל הנראה בהשפעת הספרים והמאמרים האחרונים שיצא לי לקרוא (לא מתוך בחירה, אלא בתור שיעורי בית בקורס או שניים).

לעזאזל עם הבודהא הזה.

יום טוב.

עריכה (11:45, 23.11.11)

העצב הפגום מפרכס יותר מהרגיל ולוחץ כרגע על איזה משהו שאחראי על השמיעה אי-שם בתוך הראש שלי. כבר כמה ימים שאני כמעט חירשת על אוזן אחת, אבל עכשיו היא, אותה אוזן לא מתפקדת, גם מתחילה לכאוב ולא רק להציק, ולכל אלה כמובן נוסף הכאב הקבוע בצדו הימני של הראש.

ואני מתלוננת כאן, אחרי הכל זה המקום היחיד בו אני יכולה להתלונן...