את צלליה של אנה ראיתי סביבי במשך שנים. הם הופיעו בדמותה של בחורה שעברה מולי ברחוב מרפקיה חדים ומתאר צלעותיה בולט מבעד לחולצה הצמודה, בסרטים שחציים דוקומנטריים וחציים הסברתיים ובהם קול נשי במבטא בריטי מסביר ומפציר ומתאר, בשירון הקטן על כך ש"אנורקסי זה לא סקסי", בקרובת משפחה רחוקה המעולפת על רצפת הבלטות, בחיילות המטופשות מהשבוע הראשון של טירונות שמפזרות עוד ועוד מלח על הצלחת כדי להפיג את התיאבון ואפילו בעצמי של פעם המסתתרת בתוך בגדים רחבים ונטולי צורה.

את צלליה ראיתי מזמן, אבל את אנה עצמה פגשתי אי-שם באמצע השירות הצבאי שלי. האמת היא שפגשתי אותה כאן ממש, בתוך הזירה הקטנה אך שוקקת המלל של ישרא, באמצעותה של מתווכת העונה לשם נ' (את השם עצמו אשמור לעצמי). לבלוג שלה הגעתי בדיוק באותה הדרך בה אני מגיעה לבלוגים רבים אחרים – פשוט במקרה. בצד שמאל על יד הרשימות הופיע בלון אדום, במדויק מלאו לה 17. הפוסט שהוקדש ליום ההולדת היה יותר עצוב מאשר שמח, אבל העצבות הייתה קצת עמוקה יותר מהצפוי עם משהו אחר שהסתתר מעבר, ולא רק קונץ רגעי של "בו-הו גדלתי בשנה". אני לא בטוחה מה שמך אותי להשאיר תגובה לאותו פוסט, אבל זה בדיוק מה שעשיתי ואיחלתי בכנות לא צפויה שמחה ואושר וכל דבר טוב. מאז חזרתי לבקר.

בלוגים של בנות ה"פרו-אנה" הן תופעה נפוצה ואת התבנית האחידה שלהן, המייצגת את הרוב הניכר, כבר יצא לי לראות. גם הבלוג של נ' השתייך לאותה קהילה, אם לא תאם כלל לטיפוס ה"פרו-אני" המצוי, בכל מקרה לא לטיפוס שהצטייר אז בעיני. היא כתבה בעיקר על הרגש, על התחושות, על המחשבות. חלק מהדברים היה מבולבל, מעורפל, אך בקושי מובן ואילו החלק האחר היה חד וחותך וברור עד כאב. היא הציגה הכל בכנות ובלי מסכות וזאת למרות ששמרה את זהותה לעצמה, ובעיני זה היה זר ומוזר, אקזוטי אפילו, וללא כל ספק כובש.

אני לא יודעת הרבה על נ' ויחד עם זאת אני יודעת המון. אני יודעת שהיא הייתה רגישה  ועמוקה, בוגרת לגילה ברמה כזו שגרם לי לעתים להרגישה כמו ילדונת מטופשת ותמימה לעומתה וזאת למרות העובדה שהייתי מבוגרת ממנה בשלוש או ארבע שנים. אבל לפעמים היא גם הייתה ילדותית, מלאת סצנות, מגזימה, נסחפת, מסרבת להקשיב למה שלי נראה כהגיוני, אך עבורה היה חסר כל הגיון. היא הציגה בפני את כל העולם הנפשי של אנה, את כל הדילמות, את המאבקים הפנימיים, את היקום השלם, סוער והפכפך, שמסתתר מעבר לקילוגרמים וקלוריות.

אהבתי "לדבר" איתה, לא בגלל הנושא, ממש לא. אהבתי לדבר איתה בגלל מי שהיא הייתה, בגלל הייחוד שלה כאדם, ובחיי שהיא הייתה בן אדם ייחודי. היא, בצורה עקיפה ולא מכוונת כלל, גרם לי להבין שלא צריך להסתכל על התווית, לא על זו שהחברה מצמידה לאדם ולא זו שהאדם מצמיד לעצמו. לא לשפוט את הבחורה לפי הבלוג, כפי שאומר האייקון הקטן והידוע לשמצה שמופיע מדי פעם ברשימות של בלוגרים אחדים.

המשכתי לעקוב אחרי הבלוג שלה במשך כשנתיים, אבל עם תחילת לימודי התואר והעזיבה הזמנית שלי את ישרא, הקשר הזה התנתק. הבעיה איתה, ובעצם גם איתי, הייתה בכל שהחלפנו כינויים, מחקנו ארכיונים ופוסטים ועברנו בלוגים בקצב מסחרר, כך שלא פלא שלמצוא אותה אחרי תקופת ניתוק היה כמעט בלתי אפשרי. אבל איכשהו, גם הפעם במקרה, הצלחתי. ליתר דיוק, היא הצליחה למצוא אותי, לזהות אותי לפי הכתיבה. חזרתי לעקוב אחר הבלוג שלה שוב, בדיוק כמו פעם, אם כי עם ראיית עולם מעט שונה. אבל יום אחד היא נעלמה שוב.

שמעתי לא מזמן שהיא כבר לא איתנו, שאנה ניצחה ושנ' כבר איננה. אני לא יודעת עד כמה זה נכון. האמת היא שאני לא רוצה לדעת. אני לא רוצה למצוא את עצמי מחפשת אשמים, כועסת על עצמי על כך שלא הייתי שם על כך שלא עשיתי דבר, פשוט הרשתי לה להעלם.

כמעט ולא הכרתי את נ', אבל בזכותה "הכרתי את אנה", הבנתי על איזו תופעה באמת מדובר, ועכשיו בגלל אנה כנראה שכבר לא אכיר את נ' לעולם.

אני מאוד מקווה שאני טועה. שזו לא יותר משמוע העוברת מבלוג לבלוג, רק אמירה מוטעית שקראתי באחד מהבלוגים של "הנערות המרזות".

אני מקווה...