מקצף הגלים - מתוך סיפוריו של החתול הדמיוני

הגשם יורד בטיפות כבדות ומתנפץ על החול, יוצר בו שקעים קטנים רגע לפני שמחלחל אל בין גרגריו. אני יושבת על המרפסת, נשענת על הקיר קלוף הצבע, ומלטפת בעדינות את ראשו הכתום של החתול.

'הוא ישן, השמוק הקטן זולל השמנת הזה' אני חושבת לעצמי 'ושום דבר לא מזיז לו, לא חדשות הבוקר, לא המצב הביטחוני, לא הגשם ואפילו לא הנוכחות שלי על ידו.'

ככה זה חתולים.

אתה יוצא אל המרפסת ומגיש לי ספל קפה, שחור, בלי סוכר עם פרוסת לימון בודדה שצפה בו מסיבה לא מובנת. בדיוק כפי שאני אוהבת.

"שכחת אותו במטבח."

אתה אומר, ואני מהנהנת. אחרי הכול הספל באמת נשכח שם, על רצפת העץ המאוירת בשריטות שהשאירו טפריו של החתול, בדיוק בין הספר לג'ינס שנזרק שם בערמה חסרת צורה. זה אי-סדר אומנותי קל, לא בלגן. באמת.

"אני רוצה לשחות."

אני אומרת, אחרי בהייה ממושכת בפורסת הלימון שצפה בספל.

"בגשם?"

"בגשם."

והנה אני כבר על הרגליים, הסוודר הבהיר צונח על הרצפה, ואני רצה על החול אל הגשם, אל הגלים, אל הים האהוב שלי. המים מכים בי תחילה בהלם של קור שוצף, אך הגוף מתרגל במהירות, מווסת את הטמפרטורה שלו בהתאם, מתאים עצמו אל המים. הרגליים מתנתקות מן הקרקעית, הים מקיף אותי מכל עבר והגלים נושאים אותי מהחוף הלאה והלאה כאילו הייתי חלק מהם, כאילו היו חלק ממני.

אני אוהבת את הים, כבר אמרתי את זה לא פעם. אך ההצהרה הזו אינה נכונה במאת האחוזים, אינה מדויקת. אני לא רק אוהבת אותו כפי שאוהבים ספר או חתול או קפה שחור עם פרוסת לימון. אני מאוהבת בו, מאוהבת עד המיתר האחרון של הנשמה המלוחה שלי, ואני בטוחה שבמידה זו או אחרת גם הוא מאוהב בי, אחרת לא היה מקבל אותי אל זרועותיו בסערה שכזו.

אני חוזרת אל החוף, נדחפת על ידי הגלים, ולבסוף פוסעת מתוך קצפם אל החול. התחושה מטורפת כמעט, על סף השיגעון ממש, כאילו נולדתי מחדש מתוך גלי הים. הולדת ונוס האישית שלי בה אני מגלמת את התפקיד הראשי.

אני פוסעת באיטיות על החוף, השיער האדמוני עוטף את הגוף כמו אצות לחות ועייפות נעימה מתפשטת בגפיי. אתה מחכה לי במבט כחול-אפרפר וחיוך מעוקם מעט ומושיט לי מגבת. עוטף אותי בבד הרך ומוביל אותי בחזרה אל הבית.

אני צונחת על הספה הישנה שעל המרפסת ומנסה למקד את המבט בכל המתחולל סביבי, אך העיניים מסרבות לחזור לפוקוס, גם זו הירוקה יותר וגם זו החומה יותר. החתול משמיע את גרגורו החתולי ומזנק על הספה כדי להתכרבל על רגלי. מעבר לגבולות המרפסת טיפות הגשם הכבדות מתנתקות מן החול ועולות באיטיות אל השמיים. הגשם עולה ואני נרדמת.

למרות שיש לי שתי הרצאות על הבוקר, החלטתי להשאר בבית. אחרי הכל, אני מצוננת עד הסוף המר. עוד לפני שהספקתי להחלים מהצינון של הסופ"ש האחרון, הספקתי להרטב היטב בגשם כך שהנה זו התוצאה. האמת ש"להרטב" זו מילה עדינה מדי, ו"להספג" מתאימה הרבה יותר.

אתמול בחזרה מהלימודים, מהרצאות הערב שהסתיימו אי-שם בתשע וחצי, מצאתי את עצמי בעיצומו של מבול. חיפה הייתה כל כך מוצפת, שהמגפיים שלי פשוט לא שרדו את זה, ועד שחזרתי לפרבר הקטן שלי אי-שם בחלקו הצפון-מזרחי של אזור הקריות, כבר הייתי מקוררת, מצוננת והבעלים העצובים ביותר של צמד מגפיים לא ראויים לשימוש ורגליים ספוגות מים.

כך שהנה לא פלא שהיום אני חולה, מכורבלת מתחת לפוך עם לפטופ, אף אדום ושיער מתקרזל ונראת כמו הוביט עם גישה לטכנולוגיה. מראה משעשע ועצוב גם יחד.

אוף...