תקחו ספר, כל ספר שהוא שנמצא לידכם ואתם רוצים לקרוא, זה יכול להיות גם ספר שכבר קראתם או אחד שלא. כל דבר, העיקר שיהיה ספר. עכשיו תפתחו בעמוד כלשהו, ישר ובלי מספר נסיונות, כמו הגרלה - שולפים את מה שיש. ולבסוף תעתיקו איזו סצנה קטנה מהעמוד שעליו נעצרת האצבע.

אחת... שתיים... שלוש...

הרוקי מורקמי, "יער נורווגי", עמוד 144:

"תגיד, ווטנבה," אמרה נאוקו באוזני.

"כן?"

"רוצה לשכב איתי?"

"כמובן," אמרתי.

"אבל אתה מוכן לחכות?"

"כמובן שאני מוכן."

"לפני שנעשה את זה, אני צריכה להיות קצת יותר בסדר. אני רוצה

להיות יותר בסדר, ובאמת להתאים לתחביב שלך. אתה מוכן לחכות עד אז?"

"כמובן, אני אחכה."

"אתה קשה עכשיו?"

"כפות הרגליים שלי?"

"טמבל," צחקקה נאוקו.

"אם את מתכוונת אם יש לי זקפה, אז כן, כמובן."

"שמע, אתה מוכן להפסיק עם ה'כמובן' הזה?"

"בסדר, אני אפסיק," אמרתי.

"זה קשה לך?"

"מה?"

"כשזה נהיה קשה."

"קשה לי?" חזרתי על השאלה.

"אני מתכוונת, הוא... אם אתה ממש סובל."

"תלוי איך חושבים על זה."

כמובן שמוזר להוסיף קטע כזה לבלוג היותר מדי מצטנע שלי, אבל זה מה שיצא בהגרלה של אמצע הלילה, כך שזה מה שיש. נראה לי. האמת היא שחלק ממני דווקא קיווה לסצנה שתכלול את מידורי. אחרי הכל מאוד אהבתי את הדמות הזאת. מידורי הלא שגרתית וקצרת השיער שמתגוררת מעל חנות ספרים. משהו בה הזכיר לי אותי, ומשהו בי אהב את הפנטזיות שלה.

לילה טוב.