אני יושבת לי כאן מול המחשב, השיער מרוח בצבע ערמוני שמסריח מכאן ועד דרום הונולולו. אוי, מה רק לא עושים בשביל היופי. התשובה כמסתבר היא - סופגים לריאות גזים רעילים. אבל לא נורא, העיקר שהשיער יבהק בגוונו האדמדם ויגרום לי להיות מאושרת, ודי עם ה"טבעי זה הכי, אחותי". לא בשבילי, לא אוהבת את הטבעי שלי, טוב לי עם הזיוף.

אז אני כאן, ויש לי עוד רבע שעה עד שאצטרך לרוץ אל המקלחת ולשטוף מעצמי את הכימיקלים. אומנם יש לי דברים חשובים יותר לעשות. למשל, להתכונן למבחן ב"יסודות המחקר החברתי". או, כן. כן. תראו אותי, ילדת המדעים המדויקים לשעבר, כמעט-מהנדסת שנעצרה רגע לפני הפיכתה הרשמית למהנדסת של ממש וברחה אל חקר החברה, התרבות, השפה. כמה שטוב לי עכשיו עם הבחירה הזאת, כמה שאני שמחה שעשיתי אותה.

והנה זה מוביל אותי בעצם להרהור העיקרי שלי - איך בכלל העזתי? מה גרם לי לעשות את המהפך הזה? 180 מעלות ממש, עולם והיפוכו, כמו עמידת ידיים במקום הליכה.

האמת היא שאני בטוחה שלא הייתי מעזה לעשות את הצעד הזה אם המציאות לא הייתה מדרבנת אותי לכך, וכשאני מדברת על המציאות אני מתכוונת למחלה הארורה שלי על כל כאביה ובעיותיה. תארו לכם, פאק נוירולוגי אחד - מסתבר שזה כל שנחוץ על מנת להבין שבגלגול הזה חיים רק פעם אחת, אז אם כבר עושים משהו, כדי שהמשהו הזה יהיה למען עצמנו. לא, לא במובן האגוצנטרי והמפונק, אלא במובן של "חייה למען עצמך והגשם את חלומותך. תהיה בן אדם של עצמך, ילד, כי עם כל הכבוד לעובדה שאמא רוצה רופא או עורך דין בבית גם לך יש רצונות משלך... והחיים האלה, הם שלך אחרי הכל".

אז הנה אני כאן, מגשימה את החלומות שלי. לומדת יפנית, לוקחת קורסים שעוסקים בדתות המזרח, מתעסקת לי בגשושים ראשונים אל עבר מדעי החברה תוך הנאה מוזרה מכל שיעור שמוקדש ללימודי המגדר. לעזאזל, אפילו מחדשת את הגוון הערמוני בשיער אך ורק כי זה עושה לי טוב על הנשמה. או מנהלת שיחות עם טיוויסט מעט מלוכלך עם הברברי שלי. בכל מקרה, עד שהוא ימצא חברה. (מעניין איפה נמצאת אצלי התמונה שלו עם המוהק הקצר, כמה שזה התאים לו. כמה שזה מדהים שהייתי היחידה שראתה אותו במראה הזה.. והנה המחשבות רצות מעצמן לאנשהו, וזה מצחיק אותי. ככה בכנות ומכל הלב).

אני מרגישה שאני חיה למען עצמי. לא אגיד "בלי לדפוק חשבון", כי בפועל אני עדיין דופקת גם דופקת (ובואו נתעלם מהעובדה שזה לא נשמע טוב), אבל פחות ובלי לחץ. החיים כבר יובילו אותי לאנשהו, כנראה לאן שאני צריכה להגיע ובינתיים אני צריכה לעשות כמה דברים בשבילי, כדי לשמח את עצמי ולא אחרים.

רק כמה חבל שהייתי צריכה לחטוף מחלה נוירולוגית כדי להבין את זה.

הנה כך מעז יצא מתוק, ומה אני אגיד... מסתבר שגם טוב עשתה לי TN הארורה שלי.

מי היה מאמין.

ועכשיו זזתי לשטוף,

אוהבת.

את כולם, אבל מסתבר שגם את עצמי,

וטוב שכך.

שאלה: (כבר אחרי המקלחת. הצבע יצא לא רע בכלל, רק המסרק נתקע לי עכשיו בשיער. מעניין איך אני אמורה להוציא אותו משם...)

ומה הדבר האחרון שעשיתם למען עצמך?

בשבילכם ובשביל הכיף, פשוט כי רציתם או כי חלמתם לעשות.