אז ברוחו של הנושא החם הנוכחי, גם אני החלטתי לעשות רשימה של כל הפרטים החיצוניים שאני אוהבת בעצמי. מקווה שזה לא יגלוש לרמת ה"מראה מראה שעל הקיר...", כי מסתבר שיש כמה וכמה דברים פיזיים שנמצאים ברשותי, כחלק בלתי נפרד ממני, מהם אני מרוצה ביותר. כך שננסה למתן את ה"התלהבות העצמית".

אז מה אני אוהבת בגוף שלי?

אני אוהבת את העיניים שלי על הצבע הירוק הדומיננטי שבהם שמהול בכתמי חום שהביאה לי ההטרוכרומיה. אני אוהבת את הגובה שלי, כמעט במאת האחוזים. רק חבל שאני לא נמוכה יותר. נגיד מטר שישים בדיוק ולא שישים ושלוש. אבל גם את שלושת הסנטימטרים העודפים האלה אני למדתי לאהוב איכשהו. אני אוהבת את העצמות הדקות, את אצבעות הידיים הארוכות והעקומות מעט, את אף הפינוקיו הסולד, את הסט המלא של גומות החן. אני אוהבת את הרגליים שתמיד נראו ותמיד יראו שמנמנות בגלל השרירים שחוזקו על ידי ריצות ארוכות. אני אוהבת את הפה שלי שצורתו המשולשת עם השפה העליונה שמורמת מעט חושפת צמד שיניים עליונות קדמיות שבולטות טיפטיפונת. אני אפילו אוהבת את הישבן האישי שלי, תוכעס שלא מעט בחורות היו מתגאות בו, ושאם לצטט את אחת הידידות שלי מתקופת השרות "קטן, עגול ובולט שפשוט אי-אפשר שלא להפליק". ו... בואו נדמיין לרגע שלא כתבתי את המשפט האחרון הזה. אני אוהבת את האוזניים הקטנות, את הפרצוף העגלגל, את הגבות האנורקטיות שקיימות אך בקושי אם אני לא מציירת אותן בעמל רב מדי בוקר, את נקודות החן שפזורות פה ושם על העור, בעיקר את זו שתחת העין השמאלית, וכמובן שגם את גוון העור הבהיר שהמייקאפ היחיד שמתאים לו מכונה בשמות מתייפייפים כמו "שנהב".

בקיצור, אני אוהבת לא מעט מעצמי אבל גם במידה ובלי גלישה אל הנרקיסיזם. כמובן, שישנם גם כמה (וכמה) דברים שאני ממש אבל ממש לא סובלת, אבל "הנושא החם" מבקש לשמור על השתיקה בעניין זה. כך ש... זהו, שותקת.

נ.ב

אני גם אוהבת, משום מה, את הצלקות הקטנות שניתן למצוא על הגוף שלי.

כל צלקת והסיפור האישי שלה, כחלק מהסיפור האישי שלי.

לדעתי זה מוסיף.

לאחר קריאה חוזרת ומחשבה נוספת: מסתבר שרוב הדברים כאן, יותר ממחצית הרשימה, הם פגמים. מי היה חושב שדווקא את הפגמים שלי אני אוהבת. מעניין אם זה אומר שאני מתבגרת או משלימה עם עצמי או משהו חיובי בסגנון הזה...