את הפרויקט הזה ראיתי אתמול כאן באחד הבלוגים. עברתי על כל צילום, קראתי כל משפט ואני חייבת להודות שזה היה הדבר הקשה ביותר שיצא לי לקרוא ולראות לאחרונה. ללא כל ספק מטען רגשי כלשהו ישאר לי ממנו. את הכתובת או את שם הבלוג אני לא זוכרת לצערי, כך שלא יהיה כאן לינק אליו. אבל לקראת הערב כשעלעלתי בדפים המומלצים, בכל אותם פוסטים שהעורכים ממקמים לנו ב'ראשי', הגעתי לבלוג שגם כן מזכיר את הפרויקט ונוסף לכל כחלק מסיפור אישי. הפעם הקריאה הייתה קשה עוד יותר, המטען הרגשי גדל.

בשעות הקטנות של הלילה, ישבתי כהרגלי מול המחשב (מקום הרביצה האהוב עלי, הבית השני שלי ולא פעם הקשר שלי עם העולם החיצוני. עד כמה שזה נשמע עצוב), ודיברתי עם האדון הברברי. הברברי היה אחרי מבחן לא מוצלח, עצבני ומצוברח, גם אני הייתי במצב רוח לא בדיוק קליל והשיחה גלשה ללא הרף הרחק מהבדיחות העוקצניות הרגילות שלנו וקיבלה גוון רציני.

"ליז..."

"מה?"

"עובר עליך משהו?"

"לא. אני פשוט לא יכולה להוציא מהראש משהו שראיתי היום."

שלחתי לו את הלינק לדף בפייסבוק. הסברתי לו בדיוק במה מדובר, למרות שבאמת שלא היה לי מושג איך הוא יקבל את זה, איך יגיב ועד כמה זה רעיון טוב להכביד עליו עם נושאים מהסוג.

"למה את עושה את זה לעצמך?"

השעה על הצג היא 00:00 בדיוק, ואחר השאלה עוקבים אין ספור סימני שאלה קטנים.

"כי יש דברים שצריך לקרוא כדי להבין. לדעתי. אסור לעצום את העיניים ולדמיין שדברים כאלה לא קורים בעולם."

"אבל זה לא פותח אצלך צלקות ישנות?"

"אין לי שום צלקות ישנות, למזלי. מה שקרה לי לא נחשב."

"אני לא יודע. אני לא מזלזל בשום דבר, ואם זה השפיע - אז זה נחשב. תודה לאל שזה לא אונס, אבל עדיין..."

"אני מעדיפה להכחיש. יותר טוב לי ככה. לא יודעת עד כמה זה בריא, אבל בכל זאת..."

"

בואי, מותק, תביאי נשיקה.

מה את ילדה קטנה שלא נעים לך?

                             "

קיץ. שעות הצהריים. אמצע רחוב שומם במקרה. אני לא מכירה אותו. אני בת אחת-עשרה.

אבל את הנושא הזה כבר "טחנתי" יותר מדי. אז מספיק ודי. כמה אפשר?