אולי זה מעצבים או מהעומס שמופעל כעת (בתקופת מבחנים ארורה זו, אך מוצלחת למדי עד כה, טפו טפו טפו) על התאים האפורים שלי ועל אותו חומר לבן המתפרש ביניהם ואולי, אולי זה משהו אחר לחלוטין כמו שינויי מזג אוויר או שינוי בפזת הירח או שקר אחר כלשהו*. בכל מקרה, יהיה הדבר אשר יהיה, הוא גורם לי להתקפים לא קטנים ביומיים האחרונים. וזה רחוק מלהיות נחמד.

אני רוצה להתכרל לכדור קטן, להתכנס בתוך עצמי ולחשוב על דברים לא שפויים בעיקר או עדיף - לא לחשוב כלל. אבל במקום זה אני מוצאת את עצמי קוראת עוד ועוד סיכומים ממגוון ספרים אודות היסטוריית הודו מתקופת הקוקוס ועד להפיכתה לקולוניה שתיית-תה-בריטית, ומדי פעם נחה מול המסך הזה תוך בהייה באותם אתרי memes אליהם אני מכורה בדומה לחלק ניכר מהחבר'ה שלי ללימודי אסיה והקשבה לשיריהן הישנים של TATU (זה כבר קינק אישי בלבד).

אבל באמת אני רוצה לצעוק קצת ולהתרגז, ולהעיף חפצים על הקיר , ולהכריז בקולי קולות שההתקפים מוציאים לי את הנשמה ואז... לזחול מתחת לפוך ולהתעלף שם ליום-יומיים.

אבל זה לא יקרה כי המבחן ביום שלישי.

*וברור שאלה לא הסיבות, כי ההתקפים פשוט קורים. הם לא צריכים סיבה.

ואני... אני פשוט מותקפת וזהו.

אגב, בפוסט הזה מתחבא שיר.

סתם, לידע כללי.