מעולם לא חשבתי שאנהל עם אבא שלי שיחה מהסוג, אבל לפני יומיים זה בדיוק מה שקרה. ישבנו במכונית בחזרה הביתה מיום סידורים משותף, עוד פקק תנועה באווירה גשומה, והוא פתאום שאל אותי אם מה ששמע על אחיו הגדול של ידידי הברברי נכון. אישרתי. אכן, האח נולד במקור כ"אחות".

אבא שתק קצת ואז אמר: "אז היא בעצם לסבית?"

"לא. 'היא' בעצם בכלל לא 'היא', אלא 'הוא'. הוא פשוט נולד בגוף של אישה."

"אבל היא אישה. אז למה שהיא לא תישאר כפי שהיא. כיום החברה מתחילה לקבל הומוסקסואלים ולסביות ובארצות הברית הם יכולים להתחתן ללא בעיות. שמעת על התקדמות נוספת בחוק הזה? העולם מתקדם, אז בחורה שאוהבת נשים לא צריכה לעבור את כל הסבל הזה של הניתוחים וההורמונים ולהפוך לגבר. זה בסדר, היא גם יכולה להישאר אישה."

וכך מצאתי את עצמי מסבירה לאבא שלדבר הזה אין בכלל כל קשר למיניות. יש כאן קשר לנפש, לנשמה שנולדת בגוף לא נכון. במהלך שארית הנסיעה עד הבית הסברתי על כך שרובנו, רוב בני האדם, זכינו בחיים קלים יחסית מהבחינה הזאת – נולדנו בגוף הנכון, בגוף שמשקף את המין אליו אנחנו משתייכים, אבל ישנם אנשים שהמזל הזה דילג עליהם ושכעת צריכים להשקיע מאמצים ולנקוט בדרכים רפואיות כדי "לחזור" לעצמם.

"אבל ההורמונים האלה, שלא לדבר על הניתוחים, זה לא מסוכן?"

"ברור שיש סיכון, ובכלל זו לא דרך קלה."

"אז למה שהיא לא תישאר לסבית?"

והנה אני מבינה שאבא עדיין לא ירד לסוף דעתי ועדיין לא הבין את העיקרון.

"כי אין 'היא', יש רק 'הוא' והוא גבר טרנסג'נדר שחוזר לגוף שהיה אמור להיות לו מלכתחילה."

עצרנו על יד הבית , ונושא השיחה השתנה פתאום לתפוזים ולימונים שיש עדיין על העץ. לקחתי מחצית מהשקיות עם כל הדברים הלא ממש נחוצים שקנינו בסופר, כי במקור נשלחנו לקנות חלב ואיכשהו הצלחנו לחזור עם שמונה שקיות ניילון מלאות ברק אלוהים יודע מה. אמרתי שלום לחתולה ואז לאמא, מסרתי את הספרים שלקחתי בספריה לסבתא ובעיקרון המשכתי את מסלול היום שלי כהרגלי. המשכתי בשקט אל עבר ארוחת הצהריים וההכנות למבחן האחרון שיהיה בחמישי לחודש, כאילו בכלל לא ניהלתי שיחה כל כך לא צפויה והאמת שגם לא שגרתית עם אבא.

אם היו שואלים אותי לפני כמה ימים מה סיכוי שאצטרך להסביר לאבא שלי על כל סוגיית הטרנסג'נדרים, כנראה הייתי עונה שהוא אפסי. אבל עובדה שזה בדיוק מה שיצא לי לעשות. להסביר ולהיתקל בחוסר הבנה כמעט מוחלט. אומנם לא חוסר קבלה או התנגדות של ממש, לא בזה היה מדובר. זה היה פשוט חוסר הבנה מהול בדאגה והערות של "אבל הטיפולים והניתוחים האלה מסוכנים" או "אבל כבר מתחילים לקבל הומואים ולסביות בעולם של ימנו," מבלי להבין שאין כאן כל קשר למיניות, שזה דבר אחר לחלוטין. מצאתי את עצמי מסבירה כאילו יש לי מושג על מה אני מדברת. האמת היא שמצאתי את עצמי מבינה שבאמת יש לי מושג כלשהו, כמובן לא ממקור ראשון, אבל ממקור קרוב ובכל זאת... הבנתי שאם אני מודעת למשהו, זה לא אומר שאחרים, אפילו אחרים קרובים מאוד, מודעים אליו גם כן.

מה אני אגיד, מוזר לי עם זה. מוזר לי שישנם  אנשים שלא מצליחים להבין דברים כאלה. לי זה נראה כל כך טרוויאלי, כל כך "קיים".  

טוב, האמת שהלוואי והתופעה לא הייתה קיימת וכל אדם היה נולד בגוף הנכון ולא היה צריך לעבור את כל הדרך הפיזית והנפשית הקשה הזו כדי להיות הוא עצמו, או היא עצמה. מי יודע, אולי גם מציאות כזו תגיע מתישהו.