חשבתי עליה שלשום, ככה סתם בלי סיבה מיוחדת. ישבתי מול המחשב, הגב התפוס כואב והראש מעורפל מקוקטייל של כדורים נוירולוגיים ומשככי כאבים, שאגב ממש לא מומלץ לערבב יחד. חשבתי עליה, על כל הטוב שבה ועל כל הרע, על כך שהייתה אחת החברות הטובות ביותר שלי בזמנו וגם על כך  שפשוט 'דפקה לי את המוח' ואולי בעצם 'שברה לי את הלב' ככה פתאום.

במידה ומכירים מישהו טוב, גם יודעים אם ומתי הוא יסרב ואם ומתי – ממש לא. היא הכירה אותי טוב מדי כנראה, בכל מקרה ידעה שהדבר היחיד בו היא תקבל סירוב הוא בכל הקשור לשמלות במחיר חצי אלפייה ומעלה, אותן מעולם לא הסכמתי להלוות לה. כל יתר תכולת הארון הייתה לרשותה. האמת שכל יתר הדברים שהיו ברשותי היו לרשותה, וכך גם אני. המילה הקטנה הזאת "לא" פשוט לא הייתה חלק מהלקסיקון שלי כשהייתי בחברתה. פשוט לא.

הייתי קוראת לתקרית המסוימת ההיא ניצול, אבל ידעתי על מה אני הולכת. לא סירבתי, אפילו רציתי ללכת על זה. כל כך רציתי. אבל בכל זאת זו הייתה "שבירת לב" קטנה, כי בשבילה זה היה עניין של סקרנות, עבורי יותר בכיוון של הגשמת חלום.

בכל פעם שאני נזכרת בזה, כשאני נזכרת בה, אני מרגישה כל כך מטומטמת.

כל העניין די "דפק לי את המוח" אחרי הכל.

חשבתי עליה שלשום, לא מעט אפילו, עד דמות של עצבים אפילו, ואתמול קיבלתי הודעה ממנה. לא דיברנו כל כך הרבה זמן, כמה חודשים, והנה פתאום – הודעה.

"יום האישה שמח. "

יום האישה לפי המסורת המזרח-אירופאית, ואני בכלל לא זכרתי ולא חשבתי על זה.

"תודה, מותק. גם לך.  "

וככה זה נגמר.

אני כל כך רוצה לכעוס עליה, אבל אני לא יכולה.

אני כועסת על עצמי במקום.

כמה שזה לא מפתיע.

נראה לי שהפוסט הזה נראה כמו משהו שונה לחלוטין ממה שהוא אמור להיות...

ואולי בעצם - לא.

לא יודעת.

בכל מקרה, החברות הטובה הלכה לה. ואולי היא בכלל לא הייתה מעולם.