בסמסטר הראשון ללימודים, אותם לימודים מהם פרשתי בראש מורם ואל עבר עתיד מזהיר פחות, יצא לי לקחת אחד מאותם קורסים מעצבנים שהיו אמורים לספק לי ידע בסיסי כלשהו באחת משפות התכנות (מה שכמובן לא קרה). בקורס הייתה הדרישה המעיקה להגיש את עבודות הבית בזוגות - ולך תמצא עכשיו בן או בת זוג סביר ללמידה כשאף אחד בסביבה לא באמת מוכר לך. אבל משום מה התמזל לי המזל, מה שלא קורה בדרך כלל, וגיליתי שאת הקורס לוקחת יחד איתי בחורונת מסוימת שלמדתי איתה בתיכון.

טוב, "בחורונת" זה לא המינוח המתאים ביותר לתאר את האדם הספציפי הזה. אחרי הכל, כששומעים "בחורונת" מתארים ישר מישהי קטנטנה ושברירית (בכל מקרה, זה הדימוי שמופיע אצלי בראש למשמע המילה). אבל במקרה הזה היה מדובר ב"בחורונת" מהסוג שבמידה וחסמתי לה את המעבר, הייתה יכולה להניף אותי בלי למצמץ, למקם אותי במקום אחר כלשהו ולהמשיך בדרכה כאילו כלום לא קרה. בעיקרון זה מה שהיא עשתה פעם אחת, אי-שם באמצע כיתה יא' הארורה, כשהצלחתי לעצבן אותה קצת יותר מדי. אחרי שהיא מיקמה אותי בקלות מפחידה במרחק של כמה מטרים טובים מהמקום בו עמדתי לפני התקרית, היא חייכה אלי חיוך מרושע מעט וציינה שהגוף שלי יכול לשמש כמודל ללימוד מבנה השלד, ואז המשיכה לה לאנשהו משאירה אותי בוהה בעקבותיה בזעזוע לא קל.

אבל נראה לי שאני סוטה מהנושא המקורי, וגודלה ויכולתיה הפיזיות המאיימות מעט של אותה בחורה (שעם הזמן הפכה לאחת הידידות הקרובות שלי. לכו תבינו) הוא לא הנושא המקורי אז... בקיצור, באופן כלשהו שלא זכור לי כרגע "זווגתי" לי לאותה ידידה ולאורכו של כל הסמסטר נהגתי להתייצב אצלה במעונות בימי שני קצת אחרי ארבע.

את המעונות הידידה חלקה עם שותפה העונה לשם שולה, שתיהן יחד היו אסון טבע אחד גדול שהצליח להפוך חדר קטן לדגם מאוד מוצלח של מזבלה עירונית. בכל יום שני אחרי ההתייצבות הקבועה שלי, שתיית קפה ועישון סיגריה בחברתה של שולה תוך המתנה לבת-זוגתי ללימודים ואמירת שלום יפה לכל עדר הבנות השכנות שהיה נכנס לחדר בלי לדפוק בדלת אפילו תוך צעקות של "שולה! רוצה עוגיות?" או "אני יכולה להשתמש במיקרו?", הייתי נוטה לסדר קצת.

באופן כללי יש לי את הנטייה הזאת - לסדר. אולי אלה הגנים הפולנים שלי, אולי חינוך מזרח-אירופאי ואולי פטיש אישי - יהיה הדבר אשר יהיה, אבל אני חולה על ניקיונות. ליתר דיוק, על כך שיהיה נקי או שלכל הפחות אני לא אשב בתוך דיר חזירים גם אם זו כולו ישיבה על שיעורי בית בקורס לא חביב במיוחד.

אז כך יצא שמדי יום שני הייתי מנקה את החדר של הידידה ושל שותפתה שולה, אבל באופן פלאי כלשהו בכל יום שני החדר היה הופך ליותר ויותר מלוכלך ממה שהוא היה בשבוע שלפני. העברתי סמסטר שלם בסידור מיטות, שולחנות, מדפים וקרצוף המיקרו, הטוסטר והקומקום החשמלי... עד שיום אחד שולה גילתה לי סוד קטן:

"בשבוע הראשון רציתי לסדר קצת אבל היא (ידידתנו המשותפת), אמרה לי שלא צריך כי בשביל זה יש את ליז שחולה על ניקיונות. אז בעיקרון מאז אנחנו לא מנקות את החדר כמעט - זה איכשהו הפך לתפקיד שלך."

ומה עשיתי?

האמת שהמשכתי כהרגלי: להתייצב ביום שני, לשתות קפה עם שולה, להגיד שלום לחמולת הבנות ולנקות את החדר של צמד אסונות הטבע. לבסוף הסמסטר נגמר, את המבחן עברתי בציון סביר ביותר, למרות שעדיין אין לי כל ידע שהוא בנושא הקורס. אבל בכל זאת המשכתי לבקר מדי פעם את הצמד, אומנם כבר לא ניקיתי (מעבר ל"לפנות את ערמת הרק-אלוהים-יודע-מה מאחד הכיסאות כדי שאוכל לשבת").

מסתבר שהיה לי נחמד שם, למרות שיצאתי קצת סמרטוט.

כזה סיפור קצר, הישר מהחיים, ועל נושא של ניקיונות.

כנראה כי רעיונות אחרים לא היו לי.

:)