אי-שם בעבר האולי רחוק והאולי לא כל כך, אחרי הכל כל זה תלוי בעיני המתבונן ובגדול הזמן הוא באמת דבר יחסי, כשעוד הייתי ילדה בגוף ולא רק בנפש ובקונצים, אמא שלי נהגה להגיד לי שבמשך כל יממה ישנן שתי דקות שלמות למשאלות. אלה שתי דקות שכל דבר שתגיד במהלכן יתגשם, אבל הן מעולם לא מגיעות באותו הרגע ומדי יממה הן משנות את מקומן על פני השעון.

האמת היא שהיה מדובר בסה"כ בטריק קטן ומתוחכם למדי של אמהות שרוצות למנוע מהילדות הקטנות שלהן להגיד דברים רעים או לא סמפטיים כמו: "הלוואי ותפול לך לבנה על הראש!", "אני שמנה!" או כל דבר אחר. טריק אמהי שכל כך תאם את האמא האישית-פרטית שלי, שהייתה ועודנה גורו ניו-אייג'י מוסמכת ומדריכה רוחני בזמנה החופשי, על כל עקרונות ה"כל מילה היא מוחשית" ו-"המילה נובעת מן המחשבה, והמחשבה הינה אנרגיה טהורה" ויאדה יאדה יאדה.

כמובן שהספקתי לגדול מאז, לגובה ולרוחב ואפילו בתחום ההבנה והבגרות, וכבר מזמן הפסקתי להאמין בקיומן של אותן שתי דקות גורליות שאולי קיימות ואולי לא בכל אחת מן היממות. אבל לאחרונה, אני מתחילה לחשוד שאולי יש בסיפור הילדותי הזה משהו מן האמת. אני כמובן לא אומרת שישנן שתי דקות כאלה, אבל אולי באמת ישנו דבר מה מוחשי במחשבה ולא רק במעשים אותם היא מכוונת. אולי אם היא, אותה מחשבה מדוברת, טהורה מספיק ונזרקת בספונטניות רגשית לחלל האוויר (או כפי שמתרחש לא פעם במקרה שלי, פשוט נכתבת לה "בכתב רם" כאן בבלוג), מצליחה להניע משהו. אי-אלו גלגלי שיניים קוסמיות או נפשיות-פנימיות, וגורמת ליקום החיצוי או הפנימי ואולי שניהם גם יחד לנוע אל עבר הגשמתה.

זה קורה לי לאחרונה ולא מעט, וכל מה שאני צריכה לעשות הוא להגיד בספונטניות "הלוואי ו..." והנה המציאות כבר רצה לעצב את עצמה סביבי כך שאותו "הלוואי" יהפוך למוחשי. כמובן שזה קורה רק באותם מקרים בהם ה"הלוואי" מאוד טעון רגשית או נובע בעיקרון מתוך רגש כלשהו ולא לאחר חשיבה מעמיקה והרהור מתמשך בנושא. "הלוואי" ספונטני ו... פוף! ביקשת? קיבלת.

ואולי יש לי פיה סנדקית שנזכרה בקיומי וכעת הולכת אחרי לכל מקום והופכת כל דלעת שניצבת בדרכי לכרכרה וכל סחבה לשמלת ערב.

בחיי שתמיד הרגשתי כמו סנדרלה. טוב לדעת שההרגשה הזאת יכולה להופיע לא רק בעת קרצוף סירים או בישול ארוחות, אלא גם במקרים אחרים שונים בתכלית...