אני רוצה לדבר מעט על פחדים. אומנם זה לא נושא נעים ובהחלט לא שמח ואופטימי, אבל זה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, בעיקר מאז ראשיתה של המחלה. אומנם אני מרגישה הרבה דברים כמו פרפרים בבטן, הצורך לצחוק, הרצון לזרוק נעל בית על אדם זה או אחר. כמובן שגם רגשות של ממש, מן המבחר המקובל, אני מרגישה כמו שמחה ועצב, התרגשות וחרדה אבל גם את הפחד, תמיד את הפחד. בזמן האחרון הפחד הזה מתעצם, הולך וגובר, בעיקר לאחרונה.

אני מודעת לכך שזה לא דבר חיובי במיוחד, אבל זה אנושי וטבעי ואין לי כל דרך להתגבר עליו כרגע. ההתקפים שלי חזרו במלוא העוצמה, הם אומנם לא עזבו מעולם, אבל כעת צורתם הקודמת חזרה, הצורה הראשונית והחזקה. בדיוק כמו לפני שנה הם מגיעים בלילות ואני שורדת קרוב לשבוע על הקצבה של שלוש שעות שינה ללילה. גם השיתוק הקל בפנים זוקף ראש ואני מוצאת את עצמי מחייכת רק עם המחצית השמאלית של הפה כך שכל החיוכים שלי נראים יותר כמו גיחוכים, אבל זה כל מה שאני מסוגלת לו כרגע. גם יד ימין מושפעת מהשיתוק הזה שהצליח לגלוש עד אליה, וכעת לכתוב זה סיוט או להחזיק סכו"ם או כל דבר אחר ביד ימין מתוך הרגל נכנס לתחום הסיוטים. רק בשבועיים האחרונים שברתי לפחות שלוש כוסות וכעת עברתי לכלים חד-פעמיים.

אז זה המצב הפיזי, מצב פיזי לא הכי נחמד, ואיתו בא גם הפחד. אני פוחדת מהגוף שלי, אני פוחדת מכך שזה לא יפסק, שזה ימשך ויתדרדר. אני פוחדת כי אין לי שליטה על עצמי, כי אני לא יכולה להיות בן אדם שלם בכל מאת האחוזים. אני פוחדת לחיות במצב הזה, למרות שאני יודעת שאין ברירה. אני פוחדת מהאופן בו כל הבלגן הזה יגרום לי להרגיש, כל הרגשות השליליים שהוא יעורר בי. אני פוחדת מהפחד עצמו, וזה לא פחד שמתגברים עליו או משלימים איתו.

ואני כבר הייתי בטוחה שההחלמה בפתח.