1.

את יפה כל כך

מציאות מרוסקת.

אני נפלתי.

2.

שינה מתוקה,

חלומות צהרים

כאן על הרצפה.

טוב לי ורע לי והכל בו זמנית.

כמה קלישאתי, כך גם מוזר עם טאץ' קל של סוריאליזם.

השמש והחום עושים לי טוב, ההתקפים הנוירולוגים עושים בתורם רע והניסיונות לשקוע בלימודים מאתגרים. הרגשות על כל גווניהם חוגגים במערבולת צבעונית בתוך המוח או הנפש או יהיה אשר יהיה מקום משכנם. אני נסחפת. למזלי לא טובעת, אלא צפה. ויש בכל הערבוביה הססגונית על כל הטוב, הרע והלא נורא שלה משהו מעניין, לא רגיל, לא מוכר.

הקילוגרמים העודפים של החורף מתחילים לנשור והנה כבר 4.2 מתוכם הלכו להם, העור משחים, השיער מאדים והופך לג'ינג'י יותר מאשר לערמוני מעורפל, העיניים בוהקות בירוק ובחום-זהוב (תחי ההטרוכרומיה!). החיוך, גם עם עקום מעט בגלל העצבים הפגומים, מתמתח על הפנים מאוזן אחת וכמעט עד השנייה. הפחדים אומנם עדיין איתי, כך גם הכאב, החד והפשוט והפיזי ביותר.

אני יודעת שכל הרע נובע מן המחלה, אך אני מאוד מקווה שהטוב לא מגיע בחסותם של הכדורים בלבד (כדורים שלאחרונה ללא כל ספק מספקים לי "היי" קל על גבול הג'וינט). אני רוצה להאמין שגם קרני השמש עושות לי טוב וכך גם השיחות איתו יחד עם העובדה שהוא מתחיל להכנס לחיים שלי מבלי לאפשר לי אפילו שניות ספורות למחשבה בנושא, מבלי לאפשר לי את הזמן הנחוץ להתקפל ולברוח.

אתמול כתבתי על פחדים.

היום אני כמעט בטוחה בכך שזה עשה לי טוב, שהייתי צריכה להוציא את כל המחשבות האלה החוצה, להציג את הפחד לראווה בעיני כל. עכשיו קל יותר, למרות שהפחדים עדיין במקומם. אני יכולה להסתדר איתם כמו עם שותפים לא נעימים במיוחד לדירה איתם מתקשרים רק דרך פתקים צבעוניים שמשאירים על דלת המקרר. ועכשיו... עכשיו אני יכולה להתפנות לעיסוקים אחרים. לסיים את "דור הפרוזק" של אליזבת וולצר ולהתחיל את "1Q48" של מורקמי שסוף כל סוף נמצא ברשותי, לקרוא מאמרים באנתרופולוגיה, לשנן צורות שונות של פעלים ביפנית, לנסוע לבת הדודה לכמה ימים.

אני לא יודעת אם יהיה טוב, אבל אני יודעת שרוב הסיכויים שהכל יהיה בסדר, או לכל הפחות - שאני אסתדר למרות הכל ואולי בעצם בזכות הכל.

חג אביב שמח.