ובתקווה שלום ולא להתראות.

רק עכשיו אני מתחילה להבחין בכך, באמת ובתמים לשים לב לעובדה שחייתי במשך כשנה וחצי באפתיה מוחלטת. אולי בעצם מדובר ביותר משנה וחצי, אלא בכמה שנים טובות, אבל באותן שנה וחצי אחרונות הגעתי ללא כל ספק לשיאה. אומנם היה לי איכפת מדברים מסויימים, אך לא לחלוטין, לא בלב שלם. פתחתי מעין חסינות נגד רגשות חזקים, ואולי נגד רגשות מורכבים. כל מה שגלש מעבר לתחושות בסיסיות, לאינסטינקטים, הפך לעמום ומטושטש. אם לחשוב על כך, אפילו האינסטינקטים עצמם ירדו לעוצמות נמוכות והדבר העיקרי שהרגשתי הייתה אדישות.

יפה - לא יפה.

טוב - לא טוב.

אוהבת - לא אוהבת.

לא היה לי איכפת מכל אלה. פשוט לא היה איכפת. ועם חוסר האיכפתיות הזאת גם ההבחנה בינהם נעלמה. אומנם המשכתי להרגיש פחד, כאב, תסכול, רגעים מסוימים של שמחה. אבל כל אלה הגיעו אלי לרוב כמו דרך מעטפת עטומה למחצה, מוחלשים (טוב, אולי פרט לכאב הפיזי. כנראה פרט לכאב הפיזי, אם כי גם כאן בשלב מסויים התחלתי לאבד תחושה אובייקטיבית).

אני מגלה את התגלית הזאת, שחייתי במשך תקופה שלמה במצב אפתי משהו, רק עכשיו. כי עכשיו התחושות מתחילות לחזור, הרגשות גם כן עולים ושבים, והעולם כולו משנה פתאום צורה, מקבל צבעוניות שונה. אומנם זה לא שונים חד ומובהק, אבל הוא קיים אי-שם מתחת לפני השטח, משתקף בדברים הקטנים. זה קורה בהדרגה, לאט ובזהירות, אבל זה קורה ואני מקבלת את הדבר כשינוי לטובה. אחרי הכל, הוא באמת כזה - שינוי ולטובה.

לא פעם הזכרתי שאני לא מרגישה בן אדם בכל מאת האחוזים.

נכון להרגע האחוזים הולכים ועולים, גדלים ומצטברים.

ה"אנושיות" חוזרת.

ליתר דיוק, התחושה חוזרת.

אולי אפילו הרגש.

אני עדיין לא יודעת מה לעשות עם זה.