ואהבתי את השקט שבך

את הרוגע

את השיכרון

עד לסחרור הראש

והרגש

ואהבתי את מה שיש

ואת כל שאין

את קצב הלב

המהיר

המאט, מתייצב

ואהבתי את כל הניתן לאהוב

לילה מחניק, מאובק וגשום ואני עייפה. עייפה כל כך שקשה לנשום, קשה להחזיק את העיניים פקוחות, קשה לשבת מבלי שהתודעה תצנח לה למעמקי השינה או ההזיה. הגשם יורד, מלווה בברקים ורעמים ויללות חתולים הנשמעות מהגג. האוויר כבד ומכביד ואני הולכת לאיבוד בתוכו, בתוך המחשבה ואולי בעצם בתוך ההתרוקנות שלי ממנה. הכל מטושטש וצלול גם יחד, גשם ספוג אבק ויין אדום ומיטה מזמינה יתר על המידה.

דווקא ברגעים כאלה אני רוצה לכתוב, ואולי בעצם אוהבת לכתוב, מנסה לכתוב. אך שום דבר קוהרנטי, הגיוני ומובן לא יוצא, לא נולד. ישנה רק ערבובייה של מלל ורעיונות קטועים. החתול שכבר מזמן וויתר על דמיונותו והפך לאמיתי לכל דבר שב ועולה בדמיון, שב על כל חיוכיו המרצדים בחלל החדר. אני מנסה לכתוב, והוא מחייך כהרגלו.

השרב נישבר.

נשטף על ידי הסופה הקצרה.

ועכשיו אני יכולה לישון.