אני חיה, נושמת ובועטת בגבולות ישרא כבר תשע שנים לערך. עוברת לי מבלוג לבלוג ומכינוי לכינוי, עושה הפסקות מדי פעם, אך תמיד חוזרת לכתוב כאן. תשע שנים זו תקופה לא קצרה, מספיק ארוכה כדי להבין את כל הדקויות והקנוצים של המקום הזה, את הנהלים ונורמות ההתנהגות וכמובן שלשים לב לכל התופעות שמופיעות כאן, לקבל רושם על בני המקום. והרושם? הרושם הנוצר הוא שכמעט לכל אחד כאן יש סיפור זוועה אישי כזה או אחר שנחשף באתר הזה לעיני כול.

סיפורי זוועה אישיים משמשים כאן על תקן תוספתן - לכל אחד יש אחד, וחלק בוחרים, ואולי מרגישים שהם "נאלצים", להוציא את שלהם. לכל אחד יש, ואני לא יכולה שלא לשאול - אז למה לי אין? לא שאני כל כך רוצה כתם שחור שיכתים לי את חיי הבועה הוורדרדים שלי, אבל בכל זאת מעניין לדעת איך התופעה הזאת דילגה עליי. ואולי היא דווקא לא דילגה, אולי אני בוחרת לראות את החיים שלי דרך עדשה וורודה, פחות או יותר, ולהתעלם מהרע. אולי אני מאלצת את עצמי, במודע או לא, להמתיק את כל הגלולות המרות שהמציאות שלי הכריחה אותי לבלוע. אולי גם לי יש סיפור זוועה אישי, אולי אפילו כמה ואולי אני פשוט לא רוצה להודות בכך באמת.

האמת היא שלמרות הנטייה שלי לטעון שאני חייה לי בבועה בצבע מסטיק, החיים שלי לא באמת מושלמים. הם מעולם לא היו מושלמים. בתקופות מסויימות אפילו "טובים" לא היה כינוי מתאים עבורם. אבל כל הרע שקרה, נגמר בסופו של דבר בטוב או לכל הפחות - לא נגמר ברע מכל. כך שמבחינתי הסיפורים שהצטברו להם לא נופלים בקטגוריית הזוועה. אבא הבריא מהמחלה הקשה, למרות שהרופאים עצמם לא האמינו שהדבר אפשרי. הניסיון לאונס נשאר בגדר הניסיון בלבד כי הצלחתי לברוח. הנזק הנוירולוגי לעצבי הראש אומנם גורם להתקפים של כאבים, אבל לא מתים מזה כך שהנה אני עדיין כאן. שרדתי הטרדות וסטוקרים, התעללות נפשית ויחס מזלזל, דאגות וחרדות, מחלות והפגזות - והנה אני כאן, אבל סיפור זוועה לחלוק עם העולם אין לי.

אין לי סודות כמוסים או דברים שעוקבים אחרי עד עצם היום הזה כמו צל, הולכים אחרי לכל מקום ולא נותנים מנוחה. התמודדתי עם כל מה שהיה, למדתי להכיר בכל הרע והטוב ולחיות עם ההכרה הזאת. קיבלתי את המשקע שהשאירו ארועים שונים בחיי כחלק ממי ומה שאני כיום, כאותם גורמים שעיצבו את ה"אני" הנוכחי שלי.

אני חושבת שסיפור אישי מקבל את תוספת ה"זוועה" בהתאם לשיפוט האישי שלנו. הוא הופך ל"זוועה" כאשר אנחנו מכירים בו ככזה. אחרי הכל, כל חוויה שלילית שהיא אפשר להפוך לסיפור זוועתי, אבל אפשר גם לקטרג כחוויה לא סמפטית בלבד, כארוע לא נעים, כמשהו רע אך לא נוראי באמת. תמיד אפשר להגיד "יכל להיות גרוע יותר", אפשר גם לשפוט את העניין במושגי ה"קארמה" או יתר הדברים הביזריים (בהם אני אישית, לא מאמינה במיוחד). אפשר למצוא אלף ואחת דרכי התבוננות באותה החוויה...

אז מה זה באמת סיפור זוועה?

אני באמת לא יודעת.

האם יש לי אחד כזה משלי?

לדעתי, לא. לא באמת ולא במלוא המובן.

האמת היא שבמידה מסויימת אני מרגישה בחסך, בכך שאני לא בת-ישרא שלמה לכל דבר בגלל העניין הזה, לא בת-מקום במאת האחוזים. זה לא אומר שאני רוצה או שואפת לכך שיקרה לי משהו רע. טפו טפו טפו, חלילה וחסה. אבל במידה מסויימת גם אני רוצה משהו לספר עליו. משהו מעניין בטרגיות שלו, משהו ששרדתי למרות כל הזוועה שבו, משהו שאולי הפך אותי לחזקה ומחושלת יותר או לכל הפחות למרתקת יותר.

"שאיפה" (המרכאות כאן באמת במקום) מטופשת בעליל, אבל גם מובנת לחלוטין. אחרי הכל, כל אחד רוצה להיות מיוחד וכמו כולם בעת בעונה אחת.

ומאחר וכבר מזמן לא הצגתי שאלות לקהל הרחב, אני אציג אחת כזו עכשיו:

האם, לדעתכם, יש לכם סיפור זוועה אישי?

(אני לא רוצה לחטט ולשאול מה הוא אותו סיפור זוועה. באמת שלא עושה לי טוב, לדעת שלאחרים היה רע. אבל אני רוצה לדעת כמה מכם מגדירים את אחד הסיפורים האישיים שלכם, ארוע כלשהו מהחיים, כזוועתי).