במציאות הדפוקה קלות הזאת בה כולנ וחיים (או לכל הפחות רובנו, כי כמובן שיש גם כמה מקרים פסיכיאטרים יוצאי דופן), התפיסה של "קורבן מה הוא" מעוותת מן היסוד. אני מתכוונת כאן לקורבנות של הטרדות, השפלות ופגיעות בעיקר על רקע מיני. משום מה רצצה ועולה הדעה שמי שמתלונן או מתלוננת מציג את עצמו, במידת מה אפילו בכוח, כקורבן.

"אני לא הייתי מספרת. מה אני קורבן?"

כן, את יקירתי (או לחילופין, אתה יקירי) קורבן לכל דבר דווקא בגלל השתיקה הזו. פגעו בך, שתקת ובכך נתת לגיטמציה לפגיעת המשך. אחרי הכל, הצד הפוגע רואה בכך ש"מותר לו". ולמה שלא יהיה מותר לא אחרי הכל? עונש אין, איסור אין, תלונה אין. היי, אפילו לא מדברים על זה ולא יודעים על זה! אין חוקים, הכל מותר.

ומה אני כבר יכולה להגיד, במקרה הזה ההיגיון דווקא עם מר פוגע. אם מותר לו לכאורה, אז למה שלא ימשיך בשלו?

אז פעם נרתעו מלספר כי זה היה מביש, כיום כי זה כביכול מציג אותנו כקורבנות, אבל העיקרון נשאר אותו העיקרון - שתיקה. פשוט התרוץ לשתיקה זו לבש לו צורה חדשה. לא יודעת מה איתכם, אבל בעיני דווקא השותקים, או המנסים להתמודד בשקט וב"שו-שו" כדי שאיש לא ישמע ואיש לא יראה וחלילה יחשוב אותם לקורבנות, הם הקורבנות האמיתיים כאן. הם קורבנות כי הם מסתתרים, כי הם פוחדים, כי הם לא מנסים להילחם ולא משנה מה הם אומרים לעצמם כדי להרגיש שלמים עם שתיקתם וכיצד הם מתרצים אותה. לעומת זאת אלה שמדברים, שמעזים לפתוח את הפה, הם אלה שפועלים, מתקדמים, עושים, נלחמים ובגדול מפסיקים להיות קורבנות.

בכל מקרה, זו הדעה הקטנה והאישית שלי.

ובגדול, טפו טפו טפו, שלא נדע מצרות ומפגיעות וכל היתר.