אתמול, אי-שם באמצע הלילה במהלך שיחת סקייפ שלא באמת בישרה רעות אבל כללה כמה חילוקי דעות בולטים, הסמוראי נפרד ממני. אם לנסח את העניין בשפה המדוברת - פשוט זרק אותי. חד וחלק וללא כל ספק כואב, אם כי תוך ציון של העובדה שגם עבורו זה לא קל.

אני לא טיפוס שמתגונן, אני כבר כמה שנים לא ביץ' שנוקמת, אני גם לא מתחננת שיחזרו אלי. אני מכבדת החלטות מהסוג, למרות כל הכאב והקושי שבכך. אחרי הכל, מה כבר ניתן לעשות במקרים כאלה חוץ מלנסות ולשמור על הכבוד העצמי, לחייך דרך הדמעות, לאחל כל טוב תוך תקווה שנשאר ידידים ואז לסגת לפינה שקטה כלשהי כדי ללקק את הפצעים ולקוות שאלה יגלידו בהקדם האפשרי. בגדול זה מה שתכננתי לעשות, אבל משום מה השיחה לא הסתיימה ולבסוף הוא ביקש שפשוט נעשה "הפסקה" במערכת היחסים שלנו ולא נפרד באופן סופי. אני אישית לא מאמינה בקיומן של הפסקות - או ששני אנשים ביחד או שהם לא, ולמרות שיש סוגים שונים והגדרות שונות לאותו "ביחד" אין מצב ביניים וגם אם מנסים לייצור כזה הדבר לעולם אינו יוצא לפועל ולרוב גורר פגיעה קשה יותר. הסברתי לו את העניין ולאחר מריטת עצבים נוספת, אחריה נשארתי מבולבלת לחלוטין, הוא הצהיר שלא התכוון או לא באמת מעוניין שנפרד. אני באמת לא יודעת מה בדיוק אמר, במצב שבו הייתי כבר לא הצלחתי להבין את בלילת המלל שכוונה אלי, ובסופו של דבר פשוט סיימתי את השיחה.

הבוקר ביקשתי ממנו להיפגש איתי לכמה דקות ולהגיד לי פנים מול פנים מה הוא רוצה. נפגשנו והוא אמר שהוא לא רוצה לנתק את הקשר. לעת עתה זה בסדר מבחינתי, אני מאמינה שאני אדם חזק ואפילו אופי של לוחם יש לי, אני יודעת להתמודד עם מצבים קשים ולהתגבר על אסונות אישיים כאלה ואחרים, אני גם יודעת להבליג כשצריך ולהשיב אש כשצריך ובעיקר כיצד למנוע מעצמי לשמש כשק איגרוף מנטלי.

אז נכון להרגע אנחנו יחד, אבל למרות שאני אוהבת אותו הדברים כבר לא יהיו כמו קודם. אני אצטרך ללמוד מחדש לבטוח בו ולהרגיש חופשייה לידו, להוריד בהדרגה את חומות ההגנה ולהנמיך את רמות הזהירות. זה יקח זמן וזה לא יהיה קל. גם הבנתי שההתנהגות שלו, וקרה אתמול הרבה יותר מהזריקה הקצרה והניסיונית הזאת, נובעת מהשפעה לא מוצלחת של תרופת מרשם שהוא נטל. אחותו נטלה כדורים זהים וגם עליה בשלב מסוים הם השפיעו באופן מזעזע. אז מאחר ומי אם לא אני יודעת מה כדורים לא מתאימים יכולים לעשות, אני מוכנה לשכוח מכל מה שהיה, לפתוח דף חדש ולנסות שוב. אבל אם נגיע שוב למצב כזה, אם הוא שוב יעיף אותי לכל הרוחות וכעבור פרק זמן מאוד קצר ירצה להחזיר את הכל לקדמותו, אז אני כבר ארים ידיים והוא יהפוך לסמוראי האחרון שלי.

אני רוצה להתאפר, ללבוש בגדים צבעוניים, לשים אחת מהסיכות המעט מצועצעות שלי בשיער ולצאת מהבית. לשבת בבית קפה עירוני שקט-רועש ומלא ניגודים, לשתות קפה ולקרוא ספר ובעיקר להרגיש במבטי העוברים שנעצרים עלי מדי פעם. אני רוצה להרגיש יפה, מעניינת ואולי בעצם ויותר מכל נחשקת. אישה כפי שאישה אמורה להיות.

במקום זאת אני יוצאת להליכה של שעה בשמש הצהריים החמה מדי וחוזרת הביתה כדי לשקוע בלימודים. הפורטוגזים מגיעים ליפן ואין דבר שמעניין אותי פחות ברגע זה.

משהו נשבר. משהו בי נשבר. אני מרגישה את הרסיסים, את הקצוות החדים שנשארו אחרי הבקע, ההתנפצות.