מדהים עד כמה ניתן להישבר ברגע שמופעל לחץ על הנקודה המתאימה, אותה נקודה עליה נשען רוב המשקל הנפשי שלך. הלחץ מופעל, והנה תוך רגעים ספורים שומעים את רעש הניפוץ ואת נסדקת. כל החוזק הנפשי שחושל ע"י רגעים קשים והיכולת להתגבר עליהם נוטף כעת החוצה ואז בורח לו ממך והלאה וכל שנשאר ממך זו קליפה ריקה, נשל, מעטפת חסרת תוכן.

האפתיה חזרה, הבכי, העייפות התמידית והנטייה לשקוע תוך שניות בשינה חסרת חלומות, מעיקה וחונקת. התנועות איטיות יותר, הריכוז התערער לחלוטין, כל רגש נעלם כמעט לגמרי. כעת הכל אינסטנקטיבי, ואני מרגישה שאני פועלת רק על סמך תחושות - קר לי, אז אני לובשת עוד חולצה. אני צמאה, אז אני שותה מים. אני עייפה, אז אני נרדמת. כל האטמוספרה שלי שינתה את צורתה והפכה לצמיגה יותר, חונקת ממש. אני בשפל.

כבר הייתי במקום הזה, כאבים התופת שחוויתי על בסיס יומי הביאו אותי אליו. אבל גם הצלחתי לצאת ממנו ובמשך שנה שלמה הייתי בן אדם חזק, ידעתי להלחם בכל דבר, להתגבר על כל דבר, לשמוח בכל הטוב שיש לי. עכשיו חזרתי לאותו מקום, הישר אל נקודת ההתחלה וזה מוזר וקשה לתפיסה עבורי. איך יכולתי להשבר בקלות שכזו? אלה היו בסה"כ כמה בעיטות מנטליות לא יותר מכך. אבל כנראה זה כל מה שהיה נחוץ כדי להביא אותי למצב הזה.

אני צריכה ללמוד, להשקיע, להצליח - זה מה שאומר לי ההיגיון, הפשוט, הישר והטוב. אבל אני לא מסוגלת לזה כי מבחינת הרגש כבר לא אכפת לי. לא אכפת לי משום דבר בעצם, משום דבר ומאף אדם, בעיקר מעצמי.

אלה לא חיים ואפילו לא הישרדות, אלא בסה"כ קיום. קיום תפל למדי הייתי אומרת.

כנראה שאעזוב את הבלוג הזה.

אולי זמנית ואולי לתמיד.

אין לי מה לכתוב כאן.