יום חם ומחניק, האוויר דוחס את הריאות וממלא אותן באבק ואולי בדבר מה אחר גרוע יותר שמגיע מאזור התעשייה. בחיי שזה לא יום טוב ל... לשום דבר בעצם, שום דבר פרט לרביצה בבית ממוזג, רצוי מול המחשב או הטלוויזיה או אי-שם מתחת לפוך. אבל יש הרצאות וברירה אין, ליתר דיוק יש, אבל יש גם הגבלה על מספר החיסורים המותרים.

להגיע לאוניברסיטה במזג אוויר שרבי זה רחוק מלהיות נעים, לשמוע בן אדם חסר בקרת מלל זורק אל חלל החדר בדיחות קרש וקוטע ללא הרף את השיעור זה מציק (לפחות הספקתי להזהיר את האקס, לו מצפות עוד כמה שעות בהמשך היום בחברתו המאולצת של הנודניק, שידע להתיישב כמה שיותר רחוק ממנו), לשבת בכיתה מלאה באנשים בזמן הפסקת חשמל ממושכת בחום הכבד וללא מזגנים זה סוג של עינוי וכמעט להתעלף בזמן ניסיון להתרומם מהכיסא - זה כבר הסימן הברור לחזור הביתה, גם אם ההרצאה מסתיימת רק בעוד שעה.

לאותו בית מיוחל הגעתי בקושי. לחצים בחזה שמוחצים את הלב, סחרחורת איומה, בחילה, התקף מטורף כמעט של ה-TN ששיתק כמעט לחלוטין את פעולותיהן של היד, האוזן והעין הימיניים שלי תוך ליווי כאבי תופת בצדו הימני של הראש - כול אלה היו פשוט סיוט וההתעלפות הקרובה הייתה הדובדבן שבקצפת.

מה אני אגיד, לא כיף להתעלף. וזה לא משנה עד כמה הגוף שלך מחושל ויודע להתמודד עם כאבים, עם התעלפות להתמודד פשוט אי-אפשר. אני לא יודעת איך הצלחתי להגיע הביתה, רק שמחה שהצלחתי. רק אחרי שהגעתי לגבולותיה המוגנים של המיטה שלי איבדתי את ההכרה לכמה דקות. בחיי שזו הייתה חוויה מוזרה, כבר כמה שנים שזה לא קרה לי.

ובזאת הבלוג חוזר באופן רשמי לשמש כיומן מחלה, כי בזמן האחרון היא פשוט "חוגגת". הלילה היה לי התקף ששבר את כל השיאים האפשריים של ההתקפים, כאבים מטורפים עד אימה מלווים בשיתוק וחוסר שליטה על קרוב למחצית מהגוף.

הגיע הזמן לעוד ביקור אצל הנוירולוג.