אולי זה הקיץ, אולי עודף הורמונים שמשתולל אצלי בגוף, אולי ביטוי ללחץ הנפשי או פשוט החיבה שלי לחוויה, מה שלא תהיה הסיבה - התוצאה אותה אחת. אני מתגעגעת.

אני מתגעגעת למגע מחשמל, לתחושת ה"היי", לקצב הלב המואץ, לתחושה שאני נשרפת מבפנים באופן הטוב ביותר והאקסטטי ביותר. אני מתגעגעת לחוויה שבלהיות עם אדם בו אני בוטחת, כלפיו אני מרגישה רגשות חזקים (אין מה לעשות אני מאלה שלא יכולות להפריד בין הגוף לנפש בעניינים כאלה. בדיוק בגלל זה אני פשוט לא בנוייה לסטוצים. ניסיתי, אבל זה רק הזיק יותר מאשר הועיל, יצר תחושה של חלחלה קלה וריקנות ולא סיפק את החשק).

מציקה לי המחשבה שיקח עוד הרבה זמן עד שאני אמצא אדם חדש כלפיו אני אפתח את הרגש המתאים, אליו אני אצליח להתקרב, שיצליח להתקרב אלי. הרבה זמן עד שאני אחווה שוב את מה שכל כך חסר לי כרגע. לא מתאימה לי תקופת ההתנזרות הזו שנכפת עלי. פשוט לא מתאימה.

ברגעים כאלה אני מצטערת על כך שאני לא יכולה להיות "פשוטה" יותר בכל הנוגע לסקס, להיות מסוגלת לנתק אותו מהרגש.

למה לעזאזל אני חייבת לחפש חיבור עמוק יותר מזה של הגוף?

בחיי שלעתים אני מרגישה שהמוח שלי תקוע לו במעמקיו הורדרדים של סרטון כלשהו תוצרת דיסני.

זה לא בריא במיוחד, אבל אני גם לא יכולה אחרת.

הפוסט הזה ישב בטיוטות עוד מאתמול.

נראה לי שהגיע הזמן לחשוף אותו קצת לאוויר העולם.