זה אחד מחוקי ישרא הלא כתובים - אם כתבת פוסט שמח, רוב הסיכויים שתזכה למעט יחס. לעומת זאת אם כתבת פוסט עם טעם מריר או בניחוח עצבות, דווקא תזכה להרבה.

אני רואה את התופעה הזו גם בבלוג שלי. בכל פעם שאני מעזה לבטא אופטימיות, תקווה או פשוט שמחת חיים, מספר התגובות המקסימלי לפוסט מסתכם בשתיים או ארבע סה"כ, לכל היותר שש. אבל אם זה פוסט שמלא בתלונות (כי עם כל הכבוד במצבי יש על מה להתלונן, וזה אפילו מוצדק. כולל אישור חתום בידי רופא, לא פחות ולא יותר), או בשחרור קיטור על נושא זה או אחר, במקרים כאלה התגובות צוברות תאוצה ומתרבות כמו פטריות אחרי גשם.

לדעתי, זו תופעה מעניינת למדי. מצד אחד תומכים בזה שרע לו, אבל מצד שני לא שמחים בשמחתו של אחר. אולי יוצאים מן ההנחה שהכל במילא בסדר אצלו, אז מה הטעם לתמוך. אולי פשוט מעדיפים להתייחס רק לחסרי המזל, תהיה הסיבה אשר תהיה. ואולי בעצם לא נעים לנו לראות שמחה של אחרים כי במקרה בדיוק באותו הרגע אנחנו בעצמנו לא שמחים במיוחד. אולי? אולי. אני את התשובה לא יודעת, אפילו לא יכולה להתחיל ולנחש ברצינות, אבל בכל מקרה זה מעניין בעיני, אולי דווקא בגלל חוסר ידיעת ההסבר לתופעה.

ומה איתי? במידה וישנם כאלה שמתעניינים, וגם אם אין כאלה נראה לי שכדאי לעדכן את המצב הכללי להשוואה עתידית.

לעת עתה אני חיה,

נושמת,

כואבת,

מחייכת למרות שלרגע נתון זו פעולה שגורמת לכאב מסוים,

לומדת "הטיות" של פעלים ושמות תואר ביפנית,

עייפה מעט,

אופטימית למדי,

מקווה שיהיה טוב ובקרוב, כי בחיי שאחרי כל מה שעבר עלי לאחרונה המציאות הזו חייבת לי פיצוי.

שיהיה לכולנו שבוע רגוע, קיצי וטוב.